כלום לא נשאר מחורבות המוות, אפילו העצים הקבורים שם, מלאכותיים, הכל חוץ ממצבה אחת גדולה ובודדה, מצבתו של איש יקר, שלא יצא לי להכיר, ואינני יודע עברו.
רק יודע אני שהיה אחד מגדולי אחינו...
האבן נבצעת לשניים, בחלקה השמאלי הפחד מהמוות, והעצב על אחינו,
וחלקה הימני, שִמחה עצומה, שאין לה גבולות, שפורצת את כבלי גופות היקרים ופוצחת בניגון ושירה במרומים.
מאות אלפי האבנים הקטנות ששוכבות שם, יודעות סיפוריהן של קהילות ישראל, של אנשים שנמסרה נפשם למוות על קידוש שמו הגדול, של השופט הנשגב.
פסי הרכבת שעברו במחנה, כבשו את ליבי באכזריותם ותמימותם.
תמימים, כיוון שאינם מזיקים, הם מסמלים חופש וחירות,
אך אכזרים... הסיעו למוות את הטהורים וה"נחותים", התמימים, הקטנים והגדולים, הרזים, הגבוהים והקטנים, הצעירים והזקנים, החזקים והחלשים,
את כולם,
נשאו חדרי המוות השחורים האלו.
ושאלה אחת נותרה בליבי שאשאל לזכרם...
"אשא\אסע עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי...?!"
תגובות