אהובה, שמעי לציפור הנדודים בחלונך,

יקירה, הקשיבי לנחלי הדמעות מן ההרים,

הזורמים מלמטה למעלה, שקטים כמו הלילה,

עולים על גדותם, מדמעותיי הקרות.

סם החיים זורם עם הנחל,

וציפור הנדודים שם שותה,

ממימי הנהר שהחל לנהור שם,

ומאיץ את דרכו אל תוך ליבה.

ממלא אותו רגש, עצב וכאב,

שתראה איך סובל ליבי העזוב,

שלגם מן הנחל כמו הציפור,

ונדם כמו קולי, שלא נשמע מעולם.

אשתה אני מעט, ממי הנחל,

ואשקע בתוך עצב עמוק ושחור,

שלא יהיה בי הכח לזעוק,

לאהוב אותך נפשי מאסה.

כי אותך אהבתי ונכזבתי רבות,

השלכת את גופי מצוק רב קומה,

נטשת אותי כשהחזקנו ידיים,

ונותרתי לבד, ללא טיפת אהבה.

רק אליך אהובה יקרה,רק אל ליבך אוכל לדבר,

כי פנייך נאטמו מפניי הריקות, בעיניי לא רואה שום מבט מיישיר,

כי עצבתי מלראות את אישון הכאב, מחכה שתשובי נערה נאורה.

שתאירי את ליבי השחור מהלַיל, תמלאי הנחל, מיופייך הקסום,

והשכיחי נא את עצבותי הגדולה כמו החול, אהבי נא אותי כשאומר לך מילה,

כשאתוודה בפנייך על רגש אהָבַתי, שלחי לי מבט שיַפנה את אורי,

ויחבור לאורך ויאיר את פניינו יראה לנו הדרך עם נהר הדמעות,

כי עצב ורגש ביחד זורמים,

ויוצרים אהבה,

אהבת עולמים...