זהב שחור,זהב שקרי,

ניצב בראשו של מגדל קדוש.

אחור חומה, ממעל כוכב,

והקיר הגדול שמול עיני ניצב.

כל התפילות של אנשי המישור,

עוברות ועולות, עולות בלי לחזור.

הביל הארוך, מתפתל, מזדקן,

אל הר הבית הוא עולה ושוכן.

אלפי צבעים מאירים לי ממעל,

מנידים לראשי, מסיתים את הבעל.

לא נותנים מנוח למוחי הדל,

ששכח איך לחשוב, הוא כל כך מבולבל.

עומד ומביט למעלה אל על,

מנסה לראותו מבעד לחלל.

המלא מתחינות האנשים הקטנים,

שבכו רק אליך, בעל הרחמים.

כל דמעה מפיקה את אורה הצחור,

מדברת אל המלך, הנשגב, הטהור.

מקווה להשפיע על שופט ודיין,

שחורץ ויודע אותי, הנאמן.

שיחמול ויראה שאני בגולה,

ויסגור את ליבי באבן מגולה.

וישמע תפילתי, ובקשותיי אליו,

שאותי ואותנו יישמע, ויאהב...