אדם כמו ירח, בודד וצנום,,

עומד לבדו בין זריחות ודמדום.

קורן אור חלש, מגשש באפילה,

את דרכו לא יימצא כי יצא לגולה.

נפשו אבודה, דלה, חסרת כל,

מקבצת אושר כמו נדבה.

בבושת פנים יושבת בחול,

מחכה שיבוא הנסיך בגלימה.

ממשיך לשייט לו אי שם במרומים,

במקומות רחוקים רק לא איתי.

מביט בעיניי ישר, וסוטה,

כי נופל הכוכב שהראה לו דרכו.

שובל של אור נשאר מאחור,

ואלפי זיקים נוצצים כנרות.

מזכירים את ליבי, לחזור בו משם,

ממקום החורבות, שנפל ולא קם.

שיצא מאבלו על ביתו שחרב,

שיבין את ראשי השקט, המבולבל.

שיכאב את ידיי, וימית את רגליי,

כי הארץ מתחתיי, לא לירח שייכת.

נודד, אכזב, בלי שלהבת בלב,

רק צור חורץ את גופי.

מסמר את ידיי על כוכב נפול,

שרואה מרחוק את האדם הנפול, הקורן...