סופדת, מתיזה עפר על שהיה ואיננו,
קול העבר מכונן בי- נקבר בחציו עוד חי,
אין סיבה לבכי, מה שהלך לא יחזור,
חותם השאיר סימן, מבט חטוף אך כחול.
ואני הוזה, חושבת שאפשר וייתכן,
לומר שוב את אותן המילים,
לחפור שוב תחת משכבו ולהוציאו,
אולי אף לשנות את העבר מאותה הנקודה בה הגיע הקץ.
עיני מלאך, רכות שאינה נגמרת,
אין בי הכוח לשאת את שהן מביעות,
אינן מפסיקות מלהתקיים אך עם זאת אינך מורגל בהן,
ואני יודעת שזהו נשבתי- וזה סופי.
תגובות