"בגהינום, שתדע לך, יש מדור מיוחד לאנשים שצוחקים על השואה!"
נשבע לכם שזה מה שהיא אמרה. מילה במילה. בדיעבד, יש מצב שזה היה אמור להיות משפט סופר-שנון. מצד שני, לא סביר שהילה יודעת מה זה שנון. או משפט. באמאשלי, אני שונא את הילדה הזאת.
אי אפשר להגיד "אוושויץ" בלי שהיא באה לשחוט אותך.
"וכשאתה תמות, היית רוצה שאנשים יצחקו עליך ולא יכבדו אותך?!"
אמרתי שכן, שהייתי מאוד שמח לראות אנשים נהנים בלוויה שלי ומספרים בדיחות שחורות. כל מה שהיה לה להגיד זה "הא!"

ת'אמת, לא שיקרתי. ממש התבאסתי לראות שאף אחד לא חייך. שכולם נראו כאילו תקעו להם משהו עמוק עמוק בתחת. נכון שעד גיל ארבעים ותשע שכחתי את הקטע הקטנטן הזה מהחיים, אבל עדיין הייתה לי מעין הרגשה של החמצה. למה לא הייתי זה שצוחקים בהלוויה שלו. אבל אחר כך חשבתי, לא אשמתם. אני הרי מת, זה קצת עצוב שמת לך מישהו. לא משנה מי. כל עוד הכרת אותו או חיבבת אותו? זה ממש לא משנה עד כמה הוא קרוב אליך. זה גם לא משנה ש"הוא לא היה רוצה שנבכה". אתה בוכה כי ככה יוצא לך, ולא יעזור כלום.

אחר כך אמרו לי שבדרך כלל מרשים למתים להשאר רק עד ההלוויה שלהם. כי זה מסקרן לראות מי בוכה ומי לא. אבל אחר כך אתה מפצה על שעות ההיעדרות. זה לגמרי נאציזם פה, עם כל החיילים שצועקים פקודות בשפה מצחיקה ויורים בכל מי שעושה תנועה מיותרת. ועם כל המספרים על שתי הזרועות ועל המצח ועל החזה והגב. ובכלל, כל הסצינת-מחנות הזאת לא נראית לי בכלל. מצד שני, עושה לי טוב לדעת שאפילו הילה המטומטמת מהחטיבה אמרה פעם אחת משהו נכון.