כשיוצאים מהשער האחורי של בצפר, מגיעים לגן הפעמון. הוא מאוד גדול, הגן, וגם מאוד יפה.
בגן הפעמון צריך להזהר מפדופילים ומערבים עם סכינים, אבל חוץ משני אלה זה בעצם מקום נחמד מאוד.
אחרי שעוברים את המגרשים ואת ארגזי החול עם המתקנים מעץ, מגיעים לשביל, שמעליו יש מין סככה כזאת, שהשלד שלה עשוי ממוטות ברזל מעוגלים וצומחים עליהם מטפסים. זה נורא יפה באביב ובקיץ.
כשיש שמש, היא עוברת דרך העלים הירוקים הפרחים שלהם, ויש מין חתיכות-חתיכות של צל. כל כך כיף ללכת שם ולהסתכל על העלים הירוקים-בהירים שמתלפפים סביב המוטות הלבנים, שהשמש עוברת דרכם ועושה אותם בהירים יותר.
אחר כך, כשיוצאים מגן הפעמון, יש איזה חלק של אתר בניה, שתמיד מלא בחצץ ועפר. ותמיד-תמיד יש שם משאיות ענקיות ומלוכלכות שעושות הרבה רעש ומוציאות הרבה עשן מסריח. אני לא אוהבת את המקום הזה, אבל הוא בדרך למושבה, אז לא כל כך נורא לעבור אותו.
ואז, אחרי שעוברים את החלק המסריח, יש מדרכה. מצד אחד שלה יש, כמובן, כביש, ומהצד השני יש הרבה גדרות של בתים ומאחוריהן יש גינות. יש גינות מאוד יפות, ויש סתם גינות. יש גינות שמטפחים אותן וגוזמים אותן ושותלים פרחים, ויש את הגינות היפות באמת: אלה שצומחות לכל הכיוונים, מלאות בשיחים פרועים ועצים גדולים ומטפסים ענקיים, והכל כך כל מלא בעלים וצמחים עד שבקושי אפשר לראות בית מאחורי כל זה.
אחד הבתים שם הוא הבית של צביה, זה בית ערבי כזה, ישן וגדול, עם שער ענקי וכניסה מהצד שבשביל שלה יש המון חמצוצים. מאחורי השער יש קצת שטח מרוצף באבנים ישנות, ואז דלת גדולה. ליד הדלת יש ספסל, ועליו יושבות רגליים. פשוט רגליים. מכנסי ג'ינס קרועים ממולאים במשהו, שמונחים על הספסל בתנוחת ישיבה ומתחתיהם יש זוג נעליים ישנות וגדולות. כשמסתכלים בהתחלה חושבים שיושב שם מישהו, אבל אז רואים שאלה רק מכנסיים. לבד. בפעם הראשונה זה די מבהיל, אבל עכשיו המילוי של המכנסיים קצת התרופף, אז זה כבר לא כל כך משכנע.
אחר כך ממשיכה המדרכה וממשיכות הגדרות והגינות, עד הכביש. זה כביש קטן שעולה מהמושבה, שאפשר להגיע דרכו אל המקום שבונים בו ליד הבצפר שלנו. תמיד כשאני עוברת את הכביש הזה מישהו עוצר לי עם המכונית, ואני הולכת ישר מאחוריה.
משם, אחרי שעוברים את הכביש, כבר רואים את המושבה. אני יודעת שכל האיזור נקרא "המושבה הגרמנית", אבל מבחינתי עד שעוברים את כל הבתים המושבה עוד לא מתחילה. או לפחות לא המקום הזה, שאליו אנחנו הולכים הרבה פעמים אחרי בצפר.
ממשיכים ללכת, ומגיעים למקום שמרוצף באבנים. יש בו קיר שמסתיר פח זבל, ומאחורי הכניסה של "האוזן השלישית". הכניסה של "האוזן השלישית" תמיד נורא מבלבלת, כי כשמגיעים רואים שצריך לרדת, ואז מחפשים את המדרגות ולא מוצאים, ובסוף הן תמיד לידך.
ליד "האוזן השלישית" יש בית, שיש לו גינה יפה ומרפסות יפות של בתים ישנים. לפעמים אני חושבת שהיה נחמד לגור בו. הגינה תמיד מלאה בצעצועי פלסטיק גדולים וצבעוניים. ומאחד הצדדים של הבית כתוב על הקיר "בית זה לא מיועד להריסה ע"י צהל." ואני תמיד חושבת "טוב, גם הבית שלי לא מיועד להריסה ע"י צהל, וגם לא שאר הבתים בשכונה, או בבית הכרם, או בקטמון, ולא מציינים את זה בעזרת גרפיטי על הקירות."
אחרי החלק הזה יש עוד קצת גדרות ואז המושבה. מה שלפחות אצלי נקרא "המושבה."
מאחת הגדרות שם צומח העץ הזה, שהעלים שלו צומחים למטה-למטה בצרורות ונשפכים בצורה נורא אלגנטית. אבל העלים של העץ דביקים ודי מגעילים, ומאוד לא נעים לגעת בהם, והם אפילו משאירים את הדביק הזה על הידיים שלך אחר כך. אני תמיד הולכת דרך העלים האלה, הם נכנסים לי בפרצוף ואני עוצמת עיניים ומחייכת. אני אף פעם לא מזיזה אותם או מתרחקת מהם, כי זה כיף כמעט כמו שפריץ של מים בפנים. אתה נהנה מזה ופוחד מזה באותו זמן.
אחרי אלה יש עץ ענקי ומעבר חציה. אני תמיד מסתכלת על התחתית של העץ, שהיא עבה וענקית כזאת, אבל אף פעם לא הסתכלתי למעלה. רק פעם אחת, כשתהיתי איזה עץ זה. אבל הלמעלה לא מעניין אותי.
אחר כך יש כמה מקומות קצת הרוסים שבונים בהם, ותמיד צריך לעקוף איזה טנדר או כמה פועלים שסוחבים סולמות, ומיד אחרי זה מתחילה, מבחינתי, המושבה.
יש שם את בורגרס בר, ואחר כך בצפר אדם, ואז מקום כזה, שחסום בעזרת שער-מקל ארוך עם פסים אדומים לבנים. פעם היה שם אירוע כזה, והיו שם מלצרים. מלצר אחד חשב שצליל ואני תיירות אמריקאיות, ואמר שמזג האוויר סאקס. אבל עכשיו אין שם כלום, רק פח ענקי וירוק מברזל ושער עם פסים אדומים לבנים.
אחריו יש כמה מסעדות, שבפתח של אחת מהן ישבו אנשים שפעם היו פריקים.
יש שם חנות חזיות ותחתונים עם חלון ראווה מגעיל, חנות של סתם בגדים, חנות פירות, ואיטליז שפעם נכנסתי לתוכו וצעקתי "הו, איזו חנות נקניקיות יפה!"
עשיתי את זה כבר שלוש פעמים.
שם יש גם חנות קטנה כזאת, שיש בה מקרר גדול לארטיקים. תמיד אני פותחת אותו, מכניסה את היד ומגרדת את פתיתי הקרח הקטנים, שזה כמו שלג.
שם יש עוד כביש קטן שצריך לעבור, ואחריו הדואר, דוכן מוזר וקטן של סנדלר, חנות טבע וחנות שפעם נפלו לה אותיות מהשלט, אבל סידרו את זה.
בהמשך יש סתם דברים לא מעניינים, חוץ משלט גדול שכתוב עליו "טולמנס", שזה תמיד מצחיק אותי.
ואז כביש קטנטן שבקושי יש בו מכוניות, ואז חנות שבכניסה אליה יש כמה מלונים מוזרים וגדולים.
איטליז קטנטן, שתקוע באמצע קיר, ארומה, שפעם העיפו אותי ואת גיל משם כשיצאנו החוצה והשפרצנו מים אחד על השניה, וחנות צעצועים קטנה ומצ'וקמקת שמדפיסה חולצות בצפר.
ליד החנות הזאת יש איזו מספרה, אבל אם הולכים ישר יש כביש גדול, עם רמזורים ואיי תנועה ומעברי חציה. יש שני מעברי חציה, ואז טיפונת כביש שלא צריך מעבר חציה, אבל יש לו רמזור צהוב מהבהב.
ומשם? משם כבר אפשר ללכת לאן שרוצים.
בגן הפעמון צריך להזהר מפדופילים ומערבים עם סכינים, אבל חוץ משני אלה זה בעצם מקום נחמד מאוד.
אחרי שעוברים את המגרשים ואת ארגזי החול עם המתקנים מעץ, מגיעים לשביל, שמעליו יש מין סככה כזאת, שהשלד שלה עשוי ממוטות ברזל מעוגלים וצומחים עליהם מטפסים. זה נורא יפה באביב ובקיץ.
כשיש שמש, היא עוברת דרך העלים הירוקים הפרחים שלהם, ויש מין חתיכות-חתיכות של צל. כל כך כיף ללכת שם ולהסתכל על העלים הירוקים-בהירים שמתלפפים סביב המוטות הלבנים, שהשמש עוברת דרכם ועושה אותם בהירים יותר.
אחר כך, כשיוצאים מגן הפעמון, יש איזה חלק של אתר בניה, שתמיד מלא בחצץ ועפר. ותמיד-תמיד יש שם משאיות ענקיות ומלוכלכות שעושות הרבה רעש ומוציאות הרבה עשן מסריח. אני לא אוהבת את המקום הזה, אבל הוא בדרך למושבה, אז לא כל כך נורא לעבור אותו.
ואז, אחרי שעוברים את החלק המסריח, יש מדרכה. מצד אחד שלה יש, כמובן, כביש, ומהצד השני יש הרבה גדרות של בתים ומאחוריהן יש גינות. יש גינות מאוד יפות, ויש סתם גינות. יש גינות שמטפחים אותן וגוזמים אותן ושותלים פרחים, ויש את הגינות היפות באמת: אלה שצומחות לכל הכיוונים, מלאות בשיחים פרועים ועצים גדולים ומטפסים ענקיים, והכל כך כל מלא בעלים וצמחים עד שבקושי אפשר לראות בית מאחורי כל זה.
אחד הבתים שם הוא הבית של צביה, זה בית ערבי כזה, ישן וגדול, עם שער ענקי וכניסה מהצד שבשביל שלה יש המון חמצוצים. מאחורי השער יש קצת שטח מרוצף באבנים ישנות, ואז דלת גדולה. ליד הדלת יש ספסל, ועליו יושבות רגליים. פשוט רגליים. מכנסי ג'ינס קרועים ממולאים במשהו, שמונחים על הספסל בתנוחת ישיבה ומתחתיהם יש זוג נעליים ישנות וגדולות. כשמסתכלים בהתחלה חושבים שיושב שם מישהו, אבל אז רואים שאלה רק מכנסיים. לבד. בפעם הראשונה זה די מבהיל, אבל עכשיו המילוי של המכנסיים קצת התרופף, אז זה כבר לא כל כך משכנע.
אחר כך ממשיכה המדרכה וממשיכות הגדרות והגינות, עד הכביש. זה כביש קטן שעולה מהמושבה, שאפשר להגיע דרכו אל המקום שבונים בו ליד הבצפר שלנו. תמיד כשאני עוברת את הכביש הזה מישהו עוצר לי עם המכונית, ואני הולכת ישר מאחוריה.
משם, אחרי שעוברים את הכביש, כבר רואים את המושבה. אני יודעת שכל האיזור נקרא "המושבה הגרמנית", אבל מבחינתי עד שעוברים את כל הבתים המושבה עוד לא מתחילה. או לפחות לא המקום הזה, שאליו אנחנו הולכים הרבה פעמים אחרי בצפר.
ממשיכים ללכת, ומגיעים למקום שמרוצף באבנים. יש בו קיר שמסתיר פח זבל, ומאחורי הכניסה של "האוזן השלישית". הכניסה של "האוזן השלישית" תמיד נורא מבלבלת, כי כשמגיעים רואים שצריך לרדת, ואז מחפשים את המדרגות ולא מוצאים, ובסוף הן תמיד לידך.
ליד "האוזן השלישית" יש בית, שיש לו גינה יפה ומרפסות יפות של בתים ישנים. לפעמים אני חושבת שהיה נחמד לגור בו. הגינה תמיד מלאה בצעצועי פלסטיק גדולים וצבעוניים. ומאחד הצדדים של הבית כתוב על הקיר "בית זה לא מיועד להריסה ע"י צהל." ואני תמיד חושבת "טוב, גם הבית שלי לא מיועד להריסה ע"י צהל, וגם לא שאר הבתים בשכונה, או בבית הכרם, או בקטמון, ולא מציינים את זה בעזרת גרפיטי על הקירות."
אחרי החלק הזה יש עוד קצת גדרות ואז המושבה. מה שלפחות אצלי נקרא "המושבה."
מאחת הגדרות שם צומח העץ הזה, שהעלים שלו צומחים למטה-למטה בצרורות ונשפכים בצורה נורא אלגנטית. אבל העלים של העץ דביקים ודי מגעילים, ומאוד לא נעים לגעת בהם, והם אפילו משאירים את הדביק הזה על הידיים שלך אחר כך. אני תמיד הולכת דרך העלים האלה, הם נכנסים לי בפרצוף ואני עוצמת עיניים ומחייכת. אני אף פעם לא מזיזה אותם או מתרחקת מהם, כי זה כיף כמעט כמו שפריץ של מים בפנים. אתה נהנה מזה ופוחד מזה באותו זמן.
אחרי אלה יש עץ ענקי ומעבר חציה. אני תמיד מסתכלת על התחתית של העץ, שהיא עבה וענקית כזאת, אבל אף פעם לא הסתכלתי למעלה. רק פעם אחת, כשתהיתי איזה עץ זה. אבל הלמעלה לא מעניין אותי.
אחר כך יש כמה מקומות קצת הרוסים שבונים בהם, ותמיד צריך לעקוף איזה טנדר או כמה פועלים שסוחבים סולמות, ומיד אחרי זה מתחילה, מבחינתי, המושבה.
יש שם את בורגרס בר, ואחר כך בצפר אדם, ואז מקום כזה, שחסום בעזרת שער-מקל ארוך עם פסים אדומים לבנים. פעם היה שם אירוע כזה, והיו שם מלצרים. מלצר אחד חשב שצליל ואני תיירות אמריקאיות, ואמר שמזג האוויר סאקס. אבל עכשיו אין שם כלום, רק פח ענקי וירוק מברזל ושער עם פסים אדומים לבנים.
אחריו יש כמה מסעדות, שבפתח של אחת מהן ישבו אנשים שפעם היו פריקים.
יש שם חנות חזיות ותחתונים עם חלון ראווה מגעיל, חנות של סתם בגדים, חנות פירות, ואיטליז שפעם נכנסתי לתוכו וצעקתי "הו, איזו חנות נקניקיות יפה!"
עשיתי את זה כבר שלוש פעמים.
שם יש גם חנות קטנה כזאת, שיש בה מקרר גדול לארטיקים. תמיד אני פותחת אותו, מכניסה את היד ומגרדת את פתיתי הקרח הקטנים, שזה כמו שלג.
שם יש עוד כביש קטן שצריך לעבור, ואחריו הדואר, דוכן מוזר וקטן של סנדלר, חנות טבע וחנות שפעם נפלו לה אותיות מהשלט, אבל סידרו את זה.
בהמשך יש סתם דברים לא מעניינים, חוץ משלט גדול שכתוב עליו "טולמנס", שזה תמיד מצחיק אותי.
ואז כביש קטנטן שבקושי יש בו מכוניות, ואז חנות שבכניסה אליה יש כמה מלונים מוזרים וגדולים.
איטליז קטנטן, שתקוע באמצע קיר, ארומה, שפעם העיפו אותי ואת גיל משם כשיצאנו החוצה והשפרצנו מים אחד על השניה, וחנות צעצועים קטנה ומצ'וקמקת שמדפיסה חולצות בצפר.
ליד החנות הזאת יש איזו מספרה, אבל אם הולכים ישר יש כביש גדול, עם רמזורים ואיי תנועה ומעברי חציה. יש שני מעברי חציה, ואז טיפונת כביש שלא צריך מעבר חציה, אבל יש לו רמזור צהוב מהבהב.
ומשם? משם כבר אפשר ללכת לאן שרוצים.
תגובות