"מופע הקולנוע של רוקי" הוא סרט. כנראה אחד מאוד מצליח, אם לשפוט לפי כמות האנשים שהייתה באולם ולפי התלבושות-התואמות שלהם.
איימי לא שמעה על הסרט הזה בחיים, אבל היא הניחה שאם כל כך הרבה בנים מוכנים ללבוש מחוכים וחצאיות בשבילו, הוא כנראה טוב.
בעצם, הבנים בחצאיות ובמחוכים קצת הפחידו את איימי. היא הגדירה את עצמה, פחות או יותר, כנורמלית. שזה אומר שהחברים שלה לא מתלבשים כמו דראג-קווינז ומתנשקים עם כל מה שזז. אבל אלה לא היו החברים שלה, אלה היו החברים של ג'ו. ג'ו דווקא כן היה חבר שלה, אבל הוא לבש מכנסיים, והתנשק רק עם בחורה אחת.
בתוך האולם הקטן היה חשוך, צפוף ורועש. שילוב מנצח ממש. איימי רק נכנסה וכבר הרגישה שהיא רק רוצה לצאת משם כמה שיותר מהר. לבה הלם בחזה באימה.
כשהגיעו הייתה מבועתת. היא אמרה לג'ו שוב ושוב שלדעתה זה רעיון רע, ושהכל מלא בפסיכים ושבטח יש פה פדופילים או רוצחים, או כל צרה אפשרית אחרת. הוא אמר לה שוב ושוב שתרגע, כי אלה חברים שלו והכל בסדר. אבל זה לא עזר, זה פשוט גרם לה לפחד אפילו יותר.
היא אחזה בידו של ג'ו ונצמדה אליו, אבל הוא הלך מהר, והיה צריך יד פנויה כדי לחבק אנשים או כדי לתת להם כאפה על הכתף או משהו. כשסימן לה ג'ו על-ידי נענוע ידו, הייתה איימי עוזבת אותו וממהרת לשלב את ידיה מאחורי הגב. ג'ו חיבק המון אנשים, ונתן להמון אנשים נשיקות קטנות על הלחי, והתנשק ממש עם מישהי. איימי נרתעה מכל המגע הפיזי הזה שהיה שם בין כולם. היא השתדלה לא לגעת באנשים האלה יותר מדי. אולי מפחד שבסוף תמצא את עצמה בתא שירותים חשוך, בלי תחתונים ועם איידס. ואולי סתם, מתוך מבוכה,
היא לא הייתה צריכה לחכות לאיידס.
ג'ו ניסה להכיר לה אנשים. מדי פעם, כשהיה מתחבק עם אדם שנראה יחסית נורמלי, היה מחווה בידו ומספר לאיימי מה שמו, ושהוא נורא נחמד. איימי ספרה, והיו שם שלושה ג'ימי, שני אנדי, ארבע ג'יין ואולי עשרים-אלף טום. היו שם כל כך הרבה טומים, שאיימי הרגישה שתוכל לפנות לכל בחור שהוא בשם הזה, ורוב הסיכויים הם שהוא ישאל מאיפה היא מכירה אותו.
באיזשהו שלב של הלילה, איימי באמת הצליחה לראות קצת מהסרט. היא לא ראתה הרבה, וגם לא שמעה כלום. הכי הרבה, הצליחה לראות דמות של איש שהולך, למשך שניה אחת, ולשמוע צעקה. אבל לא היה ברור אם הצעקה שייכת לסרט, או שהיא באה מהקהל הנלהב עד מאוד.
באיזשהו שלב של הסרט, כלומר, של הניסיון הנואש לצפות בו, הרגישה איימי בחילה וסחרחורת, וידעה שהיא רוצה פשוט לצאת מהמקום הארור הזה. היא נדחקה בין האנשים וחיפשה את היציאה. אבל לא הייתה יציאה. קצב פעימות לבה התגבר מרגע לרגע.
איימי נלחצה, הכל היה חשוך ורועש, ומסביבה כולם היו צפופים ודחוקים, מתנגשים אחד בשני. במקום היה ריח כללי של זיעה, סיגריות ונפט. מאיפה הגיע נפט? זה לא חשוב. היא לא יכלה לנשום, היא כיסתה את פיה בידיה והמשיכה לנסות להמלט.
היא עמדה בקצה האולם, נשענת על הדלת הכבדה, הנעולה. מתנשמת בכבדות.
"מה קרה?"
איימי הסתובבה בהפתעה, היא לא חשבה שהקול היה מכוון אליה, אבל שמחה לשמוע משפט שמוכר לה.
אבל הקול דווקא כן היה מכוון אליה. הוא היה עדין, רך. הוא היה שייך לנערה דקיקה בשמלה ארוכה שעמדה במרחק של בערך מטר וחצי ממנה.
איימי הביטה בפניה, שלא היו ברורים במיוחד בשל המחסור הבולט באור. הם חייכו אליה.
פניה המוצלים היו רזים ומחודדים. היו לה סנטר צר ואף דק, ועיניה היו כהות ורכות. איימי ראתה צלליות משתקפות בעיניה.
"אה... אני? אה.. שום דבר.. לא ממש... משהו..." היא התנשפה. חיוכה של הנערה התרחב.
"את נראית מבועתת." איימי לא הכירה הרבה אנשים שהשתמשו במילה 'מבועתת'.
"כן, אה... אני די... אממ... מבועתת..." אמרה איימי, מדגישה את המילה האחרונה במין צחוק. היא הביטה בפני הנערה ההיא, והוצפה ברגש של הכרת-תודה. היא הייתה מאושרת על שהיא שם. היה בה משהו, משהו לא ברור, שגרם לה להרגיש שתכף יפסיק להיות לה רע, ושיהיה בסדר.
זה נגמר, הדהד קול בראשה. הכל נגמר עכשיו. היא אף פעם לא הרגישה רגועה יותר.
"את צריכה לשתות," צחקה הזרה. "ולנשום." בקולה היה צחוק.
היא לחצה בעדינות על הידית, זו התקפלה במהירות וחריץ צר נפתח בדלת. איימי מיהרה לצאת. היא צנחה על הרצפה בחוץ, שואפת לריאותיה כל טיפת אוויר שיכלה. קצב הפעימות ירד לאט לאט.
הנערה יצאה אחריה. איימי לא שמה לב, אבל כשפקחה את עיניה ראתה את הצללית הדקה שלה עומדת לצדה. עתה, באור ובאוויר, יכלה לראות אותה בבירור. שמלתה, שהייתה בצבע סגול כהה, נשפכה ממנה כמפל, ושיערה הפרוע נראה כאילו כל שיערה תוכננה בקפידה, ואין כוח בעולם שיוכל להזיז אותה.
פניה היו חלקים ובהירים, ועיניה חייכו. באותו רגע לא יכלה לשים לב לכך, אבל הם נראו באור בדיוק כפי שנראו בחושך.
"את אסטמית?" שאלה, "זה נראה כאילו עוד שניה את נחנקת."
"אסטמתית? לא... זתומרת, אני לא חושבת... פשוט, אני לא יודעת..." היא עדיין התנשפה.
"אה. קראתי על זה פעם. יש אנשים שיש להם התקפי חרדה ואז הם צריכים לנשום לתוך שקיות..." באמרה את המילה "לנשום" נשמעה סלידה בקולה.
"אה... אני.. אני לא יודעת... אבל ממש תודה, לא שמתי לב אפילו שהייתה שם ידית..."
"אני מכירה מצבים כאלה." חיוכה הנעים הזכיר לאיימי ערפל. "קוראים לי דיאנה דֶיי."
"איימי. שם המשפחה שלי לא מעניין אותך." היא לא חשבה שיש צורך בשם משפחה. דיאנה צחקה.
"אני תמיד אומרת את שם המשפחה שלי. ולפעמים גם את השם האמצעי, כי ראשי התיבות של השם שלי הם ד. ד. ד. יש אנשים שחושבים שזה נורא מצחיק."
פניה של איימי הרצינו לפתע.
"אני חושבת שהתיק שלי עדיין בפנים."
"באת עם הבחור ההוא, הג'ינג'י?" שאלה דיאנה. איימי הנהנה. זה נראה כאילו הלחיצה את עצמה בכוונה. "לא נורא, הוא בטח יודע איפה שמת אותו. בינתיים את לא צריכה אותו. את צריכה לשתות. את באמת צריכה."
הדבר המוזר באופן דיבורה היה שמילים מסויימות נשמעו כאילו היא לא באמת מתכוונת אליהן, או יודעת את משמעותן. המשפט לא נשמע כמו "את צריכה לשתות", אלא כמו "את צריכה לבצע פעולה הכוללת הכנסת נוזלים לתוך המערכת הפנימית שלך." פעולה שלא נוגעת אליה כלל.
היא הושיטה לה את ידה, איימי קמה בכבדות. שתיהן החלו לצעוד במסדרון המואר.
ידה של דיאנה עדיין אחזה בה.
"ממה כל כך נבהלת?" שאלה.
"אני לא יודעת," הודתה איימי. כשחשבה על כך, הפחד הראשוני שלה היה למצוא את עצמה בשירותים ציבוריים עם בחור מאחוריה, ועם כל מחלת מין אפשרית. "אני חושבת שאני פשוט נלחצת ממקומות הומי-אדם."
דיאנה הייתה מופתעת. היא לא שיערה שיש אדם היודע להלחץ בדיוק בזמן.
"אז את צריכה כנראה להתרחק מאנשים עד כמה שאפשר." היא לקחה אותה החוצה, אל דשא ופנסי רחוב. דיאנה התיישבה על הדשא ואיימי נשארה לעמוד.
"תנוחי קצת."
בשניה אחת, קרס גופה והיא עברה על הדשא מישיבה כפופה לשכיבה.
"אני ממש לא מבינה למה את הולכת למקומות כאלה אם זה כל כך מפחיד אותך," אמרה דיאנה בקול של יועצת. "את כל כך חיוורת, בחיי. עדיין לא הסדרת את הנשימה שלך?"
המילה "נשימה" הייתה זרה לה.
"לא, בדרך כלל אני אפילו לא הולכת למסיבות. זה פשוט... ג'ו פשוט החליט שאני צריכה לבוא איתו פעם אחת. ג'ו זה הבחור הג'ינג'י."
"אני מניחה שיותר לא תלכי למקומות צפופים כאלה, הא?" דיאנה נראתה כבוהה בכוכבים, אך למעשה היה מבטה הכהה ממוקד באיימי השרועה על הדשא.
"כן, כנראה." אמרה איימי חלושות.
"לא נורא, זה נגמר עכשיו."
קצב פעימות לבה המשיך לרדת, עד שעצר.