כשאני בחוץ עם הכלב, ואנחנו עוצרים ליד עץ
הוא מסמן לי שהוא הולך לעשות- מקיף ומתרוצץ
אני נעמדת עם הגב להסתיר ולחפות
ואם מישהו יראה, ואצטרך לתרץ
אומר שהייתי עם הגב, ולא יכולתי לראות.
כשאני אצלו לפעמים
וצריכה לשירותים
אני משתדלת
ומתפללת
לאֱלׂהִים
שהוא לא ישמע צלילים.
מולו אני יושבת,
חצאית קצרה לובשת.
מקשקשים, ולפתע מגלה ברגל שיערה סוררת
הוא רואה שינוי בפניי, אז אני משקרת
ונעשית נורא צנועה פתאם ולא מופקרת.
בטיול שנתי, לפני עלייה
"מי לא סחבה ג`ריקן?" שואלת מישי עייפה
אני מיד עונה:
"אני סחבתי קודם, בערך שעה!"
ומקווה שהיא וחברות שלה
לא מרגישות שאני בכלל ממציאה.
בחדר, בשבת אולפנה
בנות עושות תור למקלחת
כשמגיע תורי, בפנים שעות נתקעת
במקלחת מהנה ורותחת.
כשאחרי תצא מישי מדי רעננה-
אעשה עצמי לא מבינה.
לעיתים, כשאני בוכה נורא
אני מגניבה מבט למראה
וזו הנשקפת אלי-
מנגבת דמעה ומזדהה.
אני רוצה שפתאם
יצוץ אדם משומקום
"בואי תברחי איתי
להתבודד באיזה אי".
אני רוצה שפתאום במקום ציבורי,
יפנה אלי אדם
ויפתח בדיון פילוסופי.
האף שלי מטופש
השפתיים מדי עבות.
ומזכירות סכין מלוטש-
אלה הן הגבות.
הפנים שלי מכוערות,
בגדול.
ורק שתי נקודות חן קטנות יפות,
בצד שמאל.
בכוננית אצלי יש ספרים
שלא קראתי או פתחתי בחיים
או שניסיתי להתחיל והם משעממים
ואני יודעת וחושבת לפעמים-
שהם שם כדי שיחשבו שאני מהמשכילים.
על המיטה,
בפוזיציה הרגילה
כותבת ומוחקת בעפרוני,
וכשמנסחת- בוהה בארוני.
אחר-כך מפרסמת יומני,
והרבה אנשים עוברים וקוראים
ובעצם בכלל לא יודעים-
שהנערה הזו היא
אני.
*נכתב בהשראת "הילד הזה הוא אני" ו"אני רוצה שפתאם" של יהודה אטלס.
תגובות