ויהי ערב ויהי בוקר.

היה זה אור יקרות, אור שמיימי, אור בראשית, אור טהור, מזוכך, צרוף.

האדם ישב תחת אחד העצים, קראו לו האדם, כי הוא היה היחיד עד כה.

הוא הביט בשמש היורדת אל מעבר להרי עדן, הוא ראה איך האור לאט לאט חומק, נעלם, בורח ממנו.

שביב האור האחרון נעלם, האדם נותר בתוך הלא אור, בתוך האפלה הזאתי, השחור משחור הזה.

הוא עדיין ישב בשקט, אבל הרגיש את הפאניקה מזדחלת אט אט בתוך בטנו, מתקרבת לגרון שלו, צובטת אותו בקור של קרח, האדם נעמד מבוהל, הוא לא ראה, לא ראה כלום, רק שחור, בולע אותו, חונק אותו ממלא אותו, מעלים אותו.

האדם החל לרוץ, הוא רץ ורץ, נתקל בעצמים בתוך החושך המפחיד הזה, הוא משום מקום לאף מקום, בודד בתוך העלטה הענקית, האינסופית הזאת.

ברגע מסוים הוא כשל, נפל אל האדמה החמימה שקיבלה אותו בשמחה, הוא הרגיש איך הוא החושך זורם מעליו, מצדדיו, בתוכו, הוא נסחף עם החושך הזה, נקודה בודדה ומיותמת בריק אחד ענק, מסתחרר כמו עלה נידף ברוח.

הוא נאחז בכל כוחו באדמה, חופן את רגביה בין אצבעותיו, אוחז בה כטובע, ובעוד נאחז הוא באדמה המנחמת, הרגיש את שלווה רגעית חוזרת אליו.

ולפתע, הוא ראה, הוא יכל לראות עצמים בחושך שקודם כל חמקו מראייתו, עצים אבנים ושיחים שלא היו קיימים קודם, הוא ראה.

וכעבור זמן מה, שבו שכב על האדמה, ראה את אור היקרות של עדן בוקע ממזרח, זה התחיל כהתבהרות של השמיים מצבע שחור לכחול עמוק, ומשם לכחול בהיר, האדם הביט בפליאה איך קרניה הראשונות של החמה בוקעות ממזרח, ואיך לאיטה השמש עולה מעלה מעלה, כאילו נולדה מחדש, שולחת את אורה וחומה על פני האדמה, זיווה יורד אל הארץ, ושולח מרפא לכל אלא שחפצו בכך.

האדם ישב תחת אחד העצים, קראו לו האדם, כי הוא היה היחיד עד כה.

הוא הביט בשמש היורדת אל מעבר להרי עדן, הוא ראה איך האור לאט לאט חומק, נעלם, בורח ממנו.

האדם נותר בחושך, אך הפעם, הוא לא פחד.

הוא ידע, האור עוד יבוא.