אמצע הקיץ.

מדבר.

מרחבים עצומים של חול וחול, חול צהוב, חסר חיים, נח על האדמה היבשה, מרחוק ניבטים ההרים, מצוקים תלולים של סלע ואבן, עומדים נישאים אל מול השמיים הכחולים, מתריסים, מכריזים בקול "אותנו איש לא יזיז".

חול.

רק חול.

האומנם?

אדם.

הוא הולך לאיטו בין החולות, לבושו סמרטוטים, פסיעותיו כבדות, כל דריכה מלוות בענן זעיר של חול המתרומם ומסתחרר במעלה הרגל, אלפי גרגרים קטנים נצמדים אל הבגדים, כמבקשים "קח אותי מגיא הגיהנום הזה".

האיש אינו שם לב, אינו מתנער מהחולות, הוא אחוז שרעפים, פניו הזקנות חרושות קמטים ובלויות כמו בגדיו, צעד צעד הוא הולך, בהתמדה ובעקשנות, מבטו כבוש בקרקע, מתעלם מהישימון המקיף אותו.

שמש קופחת, כחושבת לעצמה "אני עוד אמוטט אדם זה, מכאן הוא לא יצא" אך האיש אינו שם לב, מנותק הוא מהעולם, מכונס בתוך עצמו.

לפתע עוצר בנקודה, אין זו נקודה מיוחדת, אותו חול יבש וצהוב כמו כל חול אחר, אך האיש נרכן, מרים באגרופו חופן חול, אוחז בו ונותן לו להישפך מידו כמים, הוא מרים עוד חופן, ואז מתרומם, עיניו כבר לאא כבויות, רגש טמיר ונעלם דולק בהם, הוא נושא את עיניו מעלה מעלה.

"אני אוהב אותך ארץ!"

ולרגע קם, נראה שהמדבר כולו מתנער מקדרותו, החול כמקשיב להדים הבוקעים מכל כיוון, אפילו פסגות הסלע נרעדות קמעה, כאילו נגע האיש עמוק בלב האבן שלהן.

ואז גוועים ההדים, האיש שב להשפיל את מבטו, עיניו כובות, השנים נפלו עליו פתאום, מסתובב הוא, ופסיעה פסיעה הוא מתרחק שוב לאיטו, איש זקן שוב.

והחול, שוב חול, יבש צהוב ומת, ההרים חוזרים לעמוד דומם בעוז, הכול דומם.

ישימון.