אולי גם אני לא הייתי נחמדה אליו לפעמים. פשוט, לא שמתי לב. הוא משתייך לסוג האנשים שלא שמים לב אליהם. "לעולם לא אסלח לעצמי על כך" אמרתי לעצמי, והמשכתי להרהר בעוד אגל זיעה בצבץ ממצחי. עמדתי על חלקת העפר והתבוננתי בפרחים היפים, בדשא הטרי שמסביבי, והרגשתי נורא. נזכרתי בפתק שלו, בפתק שהוא כתב לי ביום האחרון ללימודים בכיתה י'.

בשיעור החברה האחרון, רגע לפני קבלת התעודות, המחנכת התעקשה שכל התלמידים יכתבו זה לזה מכתבים ובהם "חוות דעת על פעילותו הלימודים והחברתית" של אותו תלמיד. אני כמובן הרגשתי שזה בולשיט גמור, אף אחד פה בכיתה לא מכיר אותי בכלל, ורק רציתי לנסוע לים ולשכב על החוף עם הספר החדש של יאיר לפיד. רק כשהגעתי הביתה ומסרתי לאמי את התעודה, קראתי את הפתק שלו. "יפעת, את ילדה מקסימה. אנשים רק צריכים ללמוד להכיר אותך". הרגשתי בליבי, כי יותר משהמכתב מכוון אליי, הוא מכוון אליו. שנינו היינו הילדים הלא מקובלים בכיתה, אלה שיש בכל תיכון, שלא משתייכים לאף קבוצה. "כמה נוח לשייך אנשים לקבוצות, להכליל" חשבתי לעצמי בציניות שכל כך מאפיינת אותי ומרחיקה אותי מאחרים. "שום אפשרות להיות מיוחד". אני בדרך כלל לא התייחסתי להערות הטיפשיות של הנערות חסרות הבינה, והייתי בטוחה שגם הוא.

התבוננתי מסביבי, אני כאן כבר כמעט שלוש שעות. כל כך חם, והשמש מסנוורת. שטפתי את פניי בברזייה,  ושבתי להיזכר. ביום הראשון ללימודים השנה, כיתה יא, כשכולם עוד היו שזופים-שרופים ובעלי תספורת חדשה והתלהבו אלו מאלו, הוא נראה כל כך שקט ושקוע במחשבות, התבונן בנקודה דמיונית ברצפה ולא מש ממנה. אפילו לא דיבר עם ניר בהפסקה. הוא וניר היו חברים טובים. שניהם חלקו בתחביב משותף שלא נפוץ אצל בני נוער- קריאת ספרים, ובייחוד ספרי מדע בדיוני אליהם לא הצלחתי להתחבר, כאלה שכוללים 500 עמודים והמון מילים בומבסטיות, אבל זה היה הפטיש שלהם, האובססיה, ורק על זה דיברו. מעולם לא דיברו על דברים אישיים מידי כמו משפחה או אהבה. ניר אפילו לא ידע שלחברו הטוב ביותר, השותף לאובססיית המדע הבדיוני נפטרה אחות במהלך חופשת הקיץ.

 כשחלפו הימים מתחילת שנת הלימודים, הרגשתי שמשהו רע עובר עליו, שתקן בשיעורים, מתעלם מניר בהפסקות, אז ניגשתי אליו והוא סיפר לי על אחותו.  אחותו הגדולה, בחורה נשואה בת 27 עם תינוקת, חלתה בסרטן המעי הגס. הוא סיפר לי על הגילוי, על הטיפולים ועל השבוע האחרון שלה. ואני האזנתי, שתקתי והאזנתי למילותיו המתפוררות. הוא סיפר לי שהיא ידעה שהיא גוססת ותמות בקרוב, ובחרה לחיות את רגעיה האחרונים עם בעלה ובתה התינוקת. עיניו החלו לנצנץ בברק הדמעה והוא החל לנשום בכבדות כשסיפר על יום מותה, על צרחות הבכי של אביו, אותו לעולם לא ראה בוכה קודם לכן. המשפחה לא שבה להיות כשהייתה.  כשסיים את הסיפור, נגעתי בכתפו ואמרתי לו את המשפטים המעודדים הנדושים. עבר הזמן, מצבו השתפר, הציונים הגרועים השתפרו, ואמרתי לעצמי, הכל יהיה בסדר. במבט לאחור, אני מבינה שפשוט התכחשתי. בחרתי להאמין שהוא בסדר. הילדים שבו להציק לו ולתת לו את הצ'פחה  היומית, והוא שב לדבר עם ניר בהפסקות על ספרים של סטיבן קינג.

אני לא ידעתי. לא ידעתי כלום.

הרגשתי יד מזיעה וכבדה על כתפי "את עדיין פה?! כולם כבר הלכו" אמר הרב הזקן. "אני צריכה עוד כמה רגעים" השבתי, והוא התבונן בהבנה והלך. הרגשתי בגוף קו עולה ומתפתל של צמרמורת, ואת הגוש בגרון. ובכיתי בלי קול. אף אחד לא חשב שזה יקרה, לא לו. ילד כל כך בוגר, ואחראי, תמיד עוזר לאחרים. ילד זהב. בן 17.  הרגשתי סחרחורת נוראית והתיישבתי בכסא עץ רעוע שהיה מונח לו בתמימות ליד הקבר. "נתן וייס 1989-2006". "ילד זהב, חכם. גרוע בספורט. מושא צ'פחות תמידי. ילד זהב" המשכתי למלמל לעצמי בלי קול את המילים האלה, וקיוויתי איכשהו שזה לא באמת קרה, שזה לא אמיתי. חלום רע. שהילד בן ה-17 שקבור תחת האבן הקרה לא באמת חיפש ב-2 בלילה את האקדח של אביו. שהוא לא באמת כתב את אותו מכתב פרידה מצמרר. יכולתי לדמיין את רגעיו האחרונים בראשי. הוא יושב במיטתו,שוודאי כבר הוצאה מהחדר, כשמשמאלו אקדח שלמד לטעון באיזו סדרת משטרה מחורבנת, ולא חסר כאלו, ומימינו נייר ועט. דמיינתי אותו בוכה, לוקח את העט הכסוף המעוצב בצורת חללית שניר קנה לו כשהיה בארצות הברית וכותב "אני מצטער. אני אוהב אותך אמא, אני אוהב אותך אבא. תודה לכם על כל הטוב שהענקתם לי. אני כל כך מצטער! הלוואי שזה היה אחרת. אני מתגעגע אל אחותי. החלטתי, אני לא רוצה  לחיות." אמו של נתן קראה את המכתב בהלוויה, ואת שתי השורות הנוספות שנכתבו במכתב, לא קראה.

 ביקרתי בביתם הקטן בשבעה, המון אוכל שדודים הביאו, המולה של בכי, והמון אנשים שיוצאים ונכנסים, שבאו לנחם מפאת הנימוס ולא מעבר לכך וישכחו את סבל המשפחה כבר מחר בבוקר ויחזרו לעבודה שלהם. גלגל החיים. "יפעת"  אמרה האם, " אני מודה לך שבאת" היא נעצרה לרגע, כאילו היססה, "את יודעת, המשפחה חוותה הרבה צער, וכנראה שזה השפיע על נתן. הוא היה כל כך בוגר ואחראי, ומצד שני-שברירי. אני רוצה להראות לך יפעתי מה הוא כתב במכתב ההתאב-" כשהאם הגיעה למילה "התאבדות" היא לא הצליחה להשלים אותה, נחנקה ממשמעות המילה. עיניה, שלא הפסיקו לבכות, גם כשלא יצאו דמעות תרו אחר מכתב ההתאבדות, שהיה בכיס חולצתה השחורה.

והנה אני, מעל קברו של נתן, מצטמררת שוב ומוציאה את הפתק מכיס הג'ינס. פותחת את הפתק לאט לאט, פן יתקמט. "אני מצטער. אני אוהב אותך אמא, אני אוהב אותך אבא. תודה לכם על כל הטוב שהענקתם לי. אני כל כך מצטער! הלוואי שזה היה אחרת. אני מתגעגע אל אחותי. החלטתי, אני לא רוצה  לחיות.          יפעת, את בנאדם מיוחד. אנשים רק צריכים ללמוד להכיר אותך. אותנו. אני מניח שמאוחר  עכשיו. אני אוהב אותך".

התבוננתי בעיניים דומעות בפתק, ורציתי להכאיב לעצמי, לצרוח, לבעוט, להרוג, וכבר לא היה בי כוח. איך לא הבחנתי בנטיותיו האובדניות?! איך התעלמתי ממנו ככה? הרגשתי שזוהי אשמתי המלאה.

כשכולם חזרו ללימודים מחופשת פסח, נושא השיחה היחידי היה נתן וייס וההתאבדות. המחנכות ריכזו את כל השכבה בחדר ההרצאות. הביאו את המפקחת, פסיכולוגים, את מי לא הביאו. "נזכרו ממש" מלמלתי בציניות. כולם דיברו בלי סוף על התאבדות,  "מעשה טיפשי הנובע מלחץ חולף ואי יכולת השיתוף של בני הנוער בבעיותיהם", "פיתרון נצחי לבעיה זמנית" לטענת הרכזת, אקט של אי שפיות זמנית. היא אמנם צדקה, אבל למה, אף מורה, אף רכזת לא דיברה איתנו על ההתייחסות הנוראית שלנו אחד לשני? על האנוכיות, האגוצנטריות, המחשבה התמידית שזה שלידי הוא נחות ממני, כי הוא לא אני? התעורר בי כעס עצום. אני ישבתי בשורה ראשונה בחדר ההרצאות, ביחד עם שאר ה"נחותים", והמקובלים הרעישו להם מאחורה. רוב התלמידים נראו רציניים מאד, מחזיקים בארשת פנים בוגרת ועצובה, ולא יכולתי להבחין, אצל מי היא מזויפת ואצל מי אמיתית. היועצת החינוכית "שמחה אושרי" ששמה עיצבן אותי החלה לדבר, ואני הרגשתי שהקירות סוגרים עליי, חנוקה, שאני חייבת לדבר. בחדר ההרצאות שררה דממה מוחלטת, קמתי ורעש הכיסא ברצפה זיכה אותי במבטיהם של כל תלמידי השכבה. האדמתי. "סליחה על ההפרעה." אמרתי, וקיבלתי הנהון אישור משמחה אושרי  "נתן וייס היה ידיד קרוב אליי ורציתי לדבר עליו כפרט ולא על התאבדויות ככלל. אני מרגישה שהנושא העיקרי הוחמץ. אף אחד בשכבה לא באמת הכיר את נתן, חוץ מניר" עצרתי ובזיכרוני צץ הפתק של נתן.

"מי הוא היה? איזה סוג של ילד? כמה אחים היו לו? האם בכלל ידעתם שבחופש בין כיתה י'

ל יא' הוא איבד את אחותו? מישהו אי פעם טרח להתעניין? האם ניסיתם לדבר איתו אי פעם, לא רק ללגלג עליו?" המשכתי. התלמידים היו בהלם. אלו שהיו שותפים להקנטות קברו את מבטם בשולחן וקיוו להתאדות.  הכעס  גבר בי "כל אחד ואחד מכם אשם במותו" צרחתי ויצאתי מחדר ההרצאות שעמד לסגור עליי.

 טרקתי את הדלת ויצאתי בריצה אל הדשא, נזכרת באבן "1989-2006". ילד זהב.