פסיפס – כוכבים,
מעל הים התיכון,
תחרתו נוצצת;
רוח – ליל רענן,
נישא כעל גלים.
לשלום,
נפרץ זוהרו,
כאור – השמש;
מעל תכול – שֶקֶק*,
זיקיו,
את דרכנו מאירים.
*שֶקֶק: הכוונה לים סוער וגועש, אותו דימיתי, למשק – מים הומים
[ליצירה]
לדיק לוש
נכון, לִפְחוֹת - זה להתמעט; אולם, במקרה של יצירתי הנ"ל, השתמשתי במילה הזאת, במובן: להפיח; להפיח חיים. ועשיתי זאת, כי אחרת הייתה בעיה של חריזה.
[ליצירה]
רק להזכירך
כי לא דיברתי על משה רבינו (כמה שידוע לי, משה רבינו לא היה אלהים בעצמו); דברתי על אלהים בעצמו ובכבודו. ודת ישראל, בדיוק כמו כל דת (לפחות, במתכונתה המסורתית), הנה הונאה. ויהדות, יותר מכל דת אחרת, הצטיינה בבדלנות. עכשיו, למה קשרתי בין בדלנות לשנאת זרים? כיוון שיהדות, להבדיל מדתות אחרות, איננה דת עולמית, אלא לאומית במובן המצומצם ביותר של המילה. לכן, דווקא ביהדות, יש לא מעט מהגזענות, וללא כל קשר לתנועת ההשכלה.
אתה יכול, גם לטעון, כי נאציזם בגרמניה, גם היה תוצאה של תנועת ההשכלה.
[ליצירה]
[ליצירה]
לרן
התכוונתי, לאֳפַרִים - אחו; שדות מרעה ירוקים.
[ליצירה]
למיבלאש
על שירים חברתיים אני לא מתבזבז, כי נושא חברתי, הנו בין החשובים והמציאותיים ביותר, שלמרבה הצער, רוב המשוררים המודרניים, לא מרבים לתת עליו את דעתם.
שמואל
[ליצירה]
לרן
לידיעתך, רן, בכתיבת שיר, מותר להשתמש בכתיב לקוי, לצורך חריזה. למשל, אפשר לומר: דגלי - אדום ולא דגלי - אודם; או: שמש לוהט ולא לוהטת. כך, גם בכתיב הקטע: שמי - קודר/ קודרים.
בברכה!