הייתי לבד. אף פעם לא היה לי כח להיות עם אף אחד בלילה, כי הלילה הוא שלי. הלילה זה בדיוק הזמן להבין אם אתה מהאלה שאוהבים להיות לבד - אני הייתי אחת כזאת.

הלכתי, לבדי ברחוב, בלילה. הלכתי כי לא מצאתי משהו טוב יותר לעשות. כי הייתי לבד, כי רציתי להיות לבד. ואיזה דבר טוב יותר מהליכה אפשר לעשות כשלבד?

הלכתי, ובדרכי למקום שאליו הובילו רגליי, עברתי מתחת לסככה כזאתי, מין קשת ארוכה, של עצי רימון והפרחים האלה שרואים בכל מקום ואף אחד לא באמת יודע איך קוראים להם. הכל היה חשוך, ונדמה היה שעצי הרימון והפרחים לא עמדו להסתיים. אז המשכתי ללכת, ולפתע מעדתי. מעדתי, אבל לא הבנתי למה. שוב המשכתי ללכת, ושוב מעדתי. הפעם, אני הרגשתי כאילו משהו בא מולי, הבזק, כמו מקל, והכשיל אותי. אבל לא היה שום מקל – רק האוויר שנשא עימו את הריח של עצי הרימון והפרחים. החלטתי שזה כלום. המשכתי ללכת, אך הנה שוב, בא ההבזק והכשיל אותי. הרגשתי כאילו ההבזקים מוחשיים והם נקרים בדרכי וגורמים לרגליי להתבלבל. ככל שהמשכתי ללכת, המשיכו ההבזקים לבוא בדחיפות גדולה ויציבה יותר. הרגשתי את הכל מסתובב מסביבי, הרגשתי שאני לא מבינה מה קורה ולאן אני הולכת, כאילו שכל העולם זז לפתע מימין לשמאל, כאילו לתעתע בי. עצרתי. הסתכלתי מסביב, כל שיכולתי לראות היו אותם צמחים שהקיפו אותי מכל עבר. שוב הגיע הבזק, חשבתי שראיתי משהו – התכופפתי מהר. אבל לא היה שם כלום. ריק. עצמתי לרגע את העיניים, ובשנייה שפתחתי אותן, מיד התכופפתי – כי לפתע הגיח מולי ההבזק המוזר. התחלתי לצעוק עליו שיפסיק, אך הוא סירב. ראיתי את הכל, כאילו מתמוטט סביבי, והמשכתי לצעוק. התחלתי לרוץ, מהר. רצתי ורצתי ועצמתי את עיניי, אך בכל זאת יכולתי להרגיש את ההבזק, את הבחילה שעשה בבטני. רצתי ורצתי וההבזקים הגיעו יותר ויותר. עצי הרימון התחילו לאזול, ראיתי אותם מתמעטים. ככל שרצתי יותר, היו ההבזקים יותר חזקים ותכופים. נראיתי מגושמת ומפוחדת ומחוץ לדעתי, אך לא היה לי אכפת, כי רציתי לגלות מאיפה הגיעו ההבזקים – והנה, פתאום אור חזק בקצה, שלא באמת היה רק אור, כי גם יכולתי לחוש אותו בידי ובגופי, משסע את גרוני. מיהרתי אליו, כאילו היה האור שבקצה המנהרה, כי רציתי לגרום לו להפסיק, רציתי שיהיה חושך ולילה ולבד.

לפתע הגעתי אליו. העצים והפרחים נגמרו, וכל מה שעמד בקצה, הייתה מנורת רחוב שהיבהבה לה בחולשה, האנרגיה שלה עמדה להיגמר. עצרתי, אפילו את פעימות הלב, והסתכלתי עליה. השפלתי את ראשי וסגרתי את עיני. הרגשתי את הבזקיה החודרים לעוד מספר פעמים, ואז נכבתה. והשאירה אותי בלילה, בחושך, לבדי.

סוף.