מזה זמן רב, מעסיקה אותי השאלה, מה היא הסיבה האמיתית לכך, שרוב הציבור הישראלי, על אף מסורת מפוארת ורבת-שנים של נאמנות לרעיון הסוציאליסטי - אינו תומך בתנועות שמאליות. לראייה, אנו עדים לכך, שרוב רובם של העניים והמובטלים, כאן בארץ - זאת אומרת, אלה שלפי ההיגיון היו צריכים להיות בראש האוונגרד של השמאל הישראלי, מזה שנים, מצביעים באופן כמעט מסורתי עבור מפלגות הימין - הן דתיות והן חילוניות. רוב-רובם של הקולות שמקבלות מפלגות, דוגמת: ליכוד או ש"ס, למשל, באים מהשכבות הנמוכות ביותר.

נשאלת השאלה, מהו הגורם המרכזי לכך שנפגעי הקפיטליזם והריאקציה, נמנים על תומכיה ומצביעיה של אותה ריאקציה? את התשובה, נמצא באופיים של חלקים גדולים של השמאל הישראלי, עוד מלפני קום מדינת ישראל. ההיסטוריה של השמאל הישראלי - הן ציוני והן לא ציוני, אלה במידה רבה, תולדותיו של האליטיזם הישראלי. החל בברית-שלום של פרופסור מגנס (מי שהיה ממקימי האוניברסיטה העברית בירושלים); עבוֹר ב"איחוד" ו"פעולה שמית" של שנות ה-50 ; וכלה בגוש שלום וחלק לא קטן ממר"צ; חד"ש ותנועות שמאל ציוניות ובלתי ציוניות אחרות - רוב התנועות הללו הוקמו בידי חוג מצומצם של אינטלקטואלים אליטיסטיים, שלמרות שלא היו להם שום כוונות תחילה רעות, היו מנותקים כמעט לגמרי מהמציאות והמוני עם, שלכאורה, הרעיונות הנעלים ויפים בהם דגלו, נועדו להם.

הרי גם מרטין בובר; גם אורי אבנרי; גם תמר גוז'נסקי ומוחמד ברכה, תמיד נשענו בפעולתם למען השלום, לא על ההמונים; לא על שכונות העוני ומובטלים - הן בצד הישראלי והן הפלסטיני - אלא על מנהיגים פוליטיים ואנשי אקדמיה, שבלי שיש לי משהו נגד זכותם של אלה ליטול חלק בפתרון בעיות פוליטיות, חייבים להבין, כי ללא שיתופם המלא ושווה-זכויות של ההמונים, וללא התחשבות בהיבט החברתי-הסוציאלי האמיתי של פשוטי עם, לא ייתכן שום שלום; לא תיתכן תמיכת ההמונים בשום תנועת שמאל, יהיו רעיונותיה יפים וערבים לאוזן ככל שיהיו.

למרבה צערינו, השמאל הישראלי של היום, מעדיף, לשם קידום השלום ופתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, את משא ומתן בין ממשלות ריאקציוניות הן של ישראל והן של הרשות הפלסטינית, בתיווך אמריקאי או איחוד-אירופאי, על פני שיתוף פעולה בין מעמד העובדים והמוני עם משני הצדדים. האם אולמרט; ביילין או אבו-מאזן את הנייה, הם הנציגים האמיתיים של עמיהם? האם בוש או שיראק, הם המתווכים שהעמים מעוניינים בתיווכם באמת? האם, בסופו של דבר, לכל אותם המנהיגים המתוקשרים והמעונבים, יש זהות אינטרסים עם פשוטי-עם?

התשובה: לא וַלא! האימפריאליזם העולמי בהנהגת ההון האמריקאי, מחפש כל הזמן כל מיני שיטות להבטיח את שלטונו ואת מעמדו ברחבי העולם. פעם, הם עשו את זה באמצעות חירחור מלחמות אימפריאליסטיות בין העמים; היום, כאשר הם נוכחו לראות, כי מלחמה לא תמיד משרתת את האינטרסים שלהם - שליטים אימפריאליסטיים, עברו לטקטיקה של מה שנקרא: "שלום בורגני", שמטרתו, להביא לחתימה על חוזי שלום בין מנהיגים קפיטליסטיים ואנטי-פועליים, שלמעשה, נועדו לשמור על שקט תעשייתי, ובמסווה של שלום מדומה, שרק אליטות שותפות לו, להמשיך לשלוט בהמונים ולנצל משאבי מדינות נחשלות, מבלי שמישהו יעז למרוד נגד זה.

לסיכום הרצאתי זו, רצוני לשוב ולהדגיש, כי הסיבה לכך, שרוב הציבור הישראלי תומך בימין ובהמשכת הכיבוש, נעוצה בשמאל עצמו ובאליטיזם המקומם של חלקו הגדול.