העוני הגובר והמתרחב בכל חלקי העולם, מעמיד אותנו במידה מירבית של צדק מול השאלה: מי הוא האשם האמיתי במצבם העגום והבלתי-נסבל של ההמונים? ממשלות, כשפורץ העוני, מסבירות אותו, בדרך-כלל, בהידלדלות האמצעים המצוים בידי המדינה.

אך הבה נעמיק ונבדוק, האם יש אמת במילים אלו? עובדה היא, שגם במדינות הכי עניות והכי נחשלות בעולם - הן מבחינה תעשייתית, והן מבחינת רמת החיים של התושבים - תמיד ממשיכה להתקיים שכבה דקה של מה שמכונה בעברית יפה: תקיפי-שלטון, אשר חרף העוני ומצוקה קשים ביותר, מוסיפה לשגשג וליהנות מחיים טובים. נשאלת שאלה היגיונית, איך זה לקבוצה מצומצמת של אנשים יש מספיק ממון לחיי מותרות ותענוגות, עת להמוני עם, אין פרוטה שחוקה למצרכי מזון בסיסיים ביותר?

את התשובה נמצא במה שולדימיר אילייץ' לנין הגדיר כפרוטקציאוניזם. הכוונה היא למצב, בו קבוצת אנשים חזקים מבחינה כלכלית, והקשורים באופן זה או אחר לשלטון, משתלטת על המדינה, ומנצלת את כוחה ואת האימון שהציבור הרחב רוחש לה, כדי לנכס לעצמה את רוב הכספים והמשאבים הכלכליים, המצויים במדינה, שאילולי כן, היו יכולים בקלות לשמש לצרכי האוכלוסיה. הפרוטקציאוניזם המודרני מוצא את ביטויו, בדרך-כלל, בשלטונן של חברות גדולות והממשלות שמשתפות עמהן פעולה.

למשל, בישראל קיימות שמונה-עשרה משפחות עשירות ביותר, בנוסף לעוד כמה עשרות משפחות עשירות קצת פחות, אך מספיק חזקות - שבידיהן מרוכז רוב השלטון על המדינה. אנשים אלה, הם אלו שקובעים מה יהיה תקציב המדינה; הם אלה, שמחליטים איזה חלק מהתקציב יהיה גלוי לציבור, ואיזה חלק יוסתר מדעת הקהל? הרי לא צריך להיות גאון עם השכלה אקדמית, כדי לדעת לנחש, כי תקציב המדינה שהכנסת מצביע עליו, ושפרטי-פרטיו מתפרסמים בתקשורת, אינו אלא חלק זעום ביותר מהסכום האמיתי שנמצא בידי המדינה, ושפרטיו בדרך-כלל, נשמרים בתור סוד כמוס ביותר. זה לא סוד, שכאשר איזה שר או מקורב השלטון צריך איזו תרופה יקרה; או כאשר איזה פקיד בכיר בביטוח-לאומי או בחברת-החשמל, רוצה לנסוע לחופשה בחו"ל, תמיד נמצא כסף לממן לו זאת.

לא סוד גם-כן, כי גם כאשר צריך כסף לאיזה "צורך בטחוני", כמו, למשל: גדר ההפרדה או מחסום חדש, תמיד נמצא כסף, אפילו כאשר הדבר חורג מהמסגרת התקציבית הקבועה בתקציב המדינה לאותה שנה.

נשאלת השאלה: מאיפה לכל אותם המוסדות השלטוניים יש כסף לממן שעשועים וחיי תענוגות עבור בכירי-השלטון, ובו בזמן אין כסף לחינוך; לתרופות; לשכונות העוני. והתשובה נעוצה בתקציב המדינה, ובניהולו בידי גורמים פרוטקציאוניסטיים, שתמיד דואגים לכך, שלהמונים יגיע הרבה פחות, ממה שקיים באמת.

אותם חוגים פרוטקציאוניסטיים, בארץ ובעולם, במסווה הצהרות על כביכול דלות-אמצעים במדינה, מתרצים ומנציחים את העוני; מתרצים ומנציחים את מצבם העגום של שכבות אוכלוסיה רחבות ביותר. רוב האנשים, שהורגלו להאמין לכל גלולת- הזייה שהשלטונות מוכרים להם - קונים את הסיפור, בהאמינם בתום לב, להכרזות מטעם על "חוסר אמצעים במדינה". אך כל אותם ההסובלים והמרומים, אינם מעלים על הדעת, שהשלטון שופך להם חול בעיניים, ושהמדינות אינן עניות; מי שעני, זה המוני התושבים במדינות הללו. המדינות אינן עניות; הן עשירות כארמונות מלכי-בבל. אך מה לעשות, האמת הזאת נשגבה מבינתו של ההמון שטוף המוח, והמוכן להאמין לכל שטות שהשלטון המושחת וחסר מצפון, מפטמו בה.