אם פעם רק תפקח קצת
את דבוקות העפעפיים
המושלכות עליך בלי כל חפץ,
בלי שידעת מהי קרן
המבקעת קצת את העצים האלה
שמעלים אל השמים.
אם נוערת מעפר קיומך, עמל יומך
ואבק סמיך ממלא את כל הווייתך בלי שידעת
את ניקוי הממלכה תתחיל בלא מלכה,
בלי אם געגועים, שליטפה את לחייך,
והקיפה במעגל סביב
חלום ישן, צלול, שמהדהד בחשכה.
מאגרי עפר וקש, פסולת הבציר בירושלים,
מוערמים עליך מכסים עד בלי מתום,
איך אור פשוט, בלי טעם ובלי דעת,
יכול את הקיום כך להכות?
ומנוחה אחת, או שתיים,
בלי זרים עוד. בלי ספקות.
תגובות