נטע לא קמה בבוקר, נטע קמה בצהריים. נטע קמה בצהריים, נטע הלכה למטבח ופתחה פחית בירה. נטע לא שתתה מהבירה, נטע הלכה לשרותים ושפכה שם את תכולת הפחית. נטע חזרה למיטה, נטע נסתה להרדם נסו ושוב, נסו ושוב, נטע לא הצליחה להרדם. משהו הטריד את נטע. וזה לא היה תפילת מנחה. אבל בכל זאת היא התפללה מנחה. מה יש? מתפללים. נטו ושוב, נטו ושוב, אל נא תעקור נטוע. זה לא כל כך עבד, לחשה נטע והלכה לשתות עוד כוס קפה. נטע התיישבה על כסא פלסטיק מפלסטיק, לגמה מעט מהקפה, ונשענה אחורה. מי זה דופק בדלת? מוזר. "מי זה דופק בדלת?" נטע הרהרה שוב, הפעם נטע הרהרה בקול. אבל, כמו תמיד בבית של יעל, אין קול ואין עונה. יש בררה? נטע פתחה דלת, רצה המקרה והייתה זו דלת הכניסה לדירה שלה. בייניש מסופר וממושקף, מחוייך ומחוצ'קן, מצוייץ ומכופה, עמדו במבוכה בפתח הדלת. "הו, מיכה! הכנס ושתה משהו!" נטע אמרה והרהרה: "הממממם, יש לי דה ז'ה וו", נטע הרהרה. מיכה נכנס ושתה משהו, אחר כך הם התחתנו. נטע לגמה קפה. מנהג שכזה נטע סיגלה לעצמה. "איפה אתה, מיכה", נטע תהתה איפה מיכה, "אני מחכה לך". נטע חכתה, חכו ושוב, מיכה לא בא. "נו", נטע אמרה בלבה, "הוא בטח עייף מכל החישובים, התכנונים והכספים. אלך גם אני לנוח" נטע קמה מכסא פלסטיק, נטע הלכה אל חדר השינה, נטע שכבה במיטה, עכשיו היא הצליחה להרדם, לבד.