בוקר:

1/2 שעה של התארגנות בוקר וריצה לאוטובוס.

1/2 שעה של נסיעות.

9 שעות עבודה.

שעה נסיעה הביתה.

אני בבית. מביטה מסביב. הכביסה של אתמול עודנה מבולגנת על הספה בסלון. הכיסא עדיין מקולקל וצריך כבר להדביק את הרגל שלו. הצעצועים מפוזרים על הרצפה. על הקיר  המערבי ציור חדש - מעשה ידיה של ביתי בת השנתיים.  התינוקת צורחת רוצה לאכול. הרצפה מלוכלכת. הכלים גולשים מעבר לכיור לכיוון התנור. במקרר שאריות משבת.... ומשהו מסריח - מהפח במטבח. בחדר של הבנות הכל הפוך. המיטות סתורות והפיג´מות על הרצפה. צריך להדליק את הבוילר.....

והיא שולחת אלי מבט בוחן בעייני העגל שלה. ומחכה לי שאגמור להחליף לתינוקת טיטול, ולנשק את האמצעית בת השנתיים. עומדת ומתבוננת...

אגודלה נדחף אל פיה והיא מוצצת אותו ברעבתנות. ואילו אני מזכירה לה כי אין זה נאה לילדה בת 4 וחצי למצוץ אצבע וששיניה יתעקמו.

לאחר החלפת הטיטול אני מנסה להניח את התינוקת על הרצפה והיא מתחילה לצרוח ונאחזת בי בחזקה. ואני מרימה אותה בחזרה לוקחת אותה לערימת משחקים על הרצפה ומושיבה אותה ואת בתי בת השנתיים לשחק. בתי בת השנתיים גועה בבכי. משהו עקץ אותה. אין שום דבר בסביבה. אולם הבכי גובר. וחיבוקים ונשיקות הן המענה הפשוט. ואילו הגדולה תוחבת את אגודלה לפיה בחזרה... שוב אני מנסה להזכיר לה את השיניים והיא מוציאה את אגודלה למספר דקות.

בת השנתיים נרגעת ואני מדליקה בוילר ושואלת את בתי הגדולה מה שלומה ולמה היא מוצצת אצבע היום. באותו רגע - צלצול טלפון. הורי. אגודלה של הגדולה נתחב בחזרה. ולאחר מספר דקות אני שומעת את צריחותיה של התינוקת... הגדולה חבקה אותה חזק מדי... אני מנתקת ע"מ לגעור בה... ובוחנת את אגודלה. הוא נפוח ואדום... והעור של האגודל סדוק מאד. אני נלחצת לוקחת משחה ומורחת.

כלים, כביסה וארוחת ערב. טאטוא, אמבטיה לבנות, הטקס הקבוע שלפני השינה....

 ואז -

במבט מפוכח מאד היא שאלה: אמא, מתי נוח לך שאני יענה לשאלות שלך?

עכשיו, אמרתי מחייכת...

ואז היא בכתה ואמרה לי:

אבל אמא עכשיו הולכים לישון..... אני רציתי לומר לך שהיה לי כיף בגן, אבל בדיוק סבתא התקשרה. רציתי להגיד לך שנעים לי סתם כך למצוץ אצבע אפילו אם זה לא בריא לשיניים כי זה כיף ואז אני כבר לא רוצה לבכות... כי אם אני אבכה האצבע תצא החוצה ולא יהיה לי נעים...   ורציתי לומר לך שהתגעגעתי אלייך מאד ושסבתא ברכה התקשרה ואמרה שכשאת תגיעי את תביאי לי מתנה. אבל אני לא יודעת כבר איזה מתנה את יכולה להביא לי. אתמול הייתי עם אבא בחנות וראיתי שאת כל הדברים היפים כבר יש לי...

את כל זה רציתי לומר לך כשנכנסת אבל טיפלת בתינוקת.  ואני הייתי עצובה כי לא יכולתי לדבר איתך. אז בפעם הבאה תגידי לי מתי נוח לך שאני אענה לשאלות שלך ואז אני יפסיק למצוץ אצבע, טוב?

הנהנתי בראשי כשעיניי דומעות. חיבקתי אותה חיבוק אימהי והיא הלכה לישון.

חזרתי לסלון - אותו בלגן, אותו לכלוך. חצי מערימת הכלים עדיין כמות שהוא. האמבטיה מלאה בבגדים מלוכלכים. הכביסה גולשת...

אבל אני- -

אני יושבת על הספה בסלון ובוכה,

בוכה על אותם רגעים שלא ישובו עוד.

מלאה בהבטחות חגיגיות ובהחלטות נחושות 

ולוחשת תודה -

שניתנה לי האפשרות להביט במראה.

!!!