(המלצתי לקרוא לפני את לשבור את החזיר של אתגר קרת)
אל תשבור את החזיר!
רציתי מחשב פנטיום 4 עם מעבד ג´יגה.
אבא ואמא דווקא רצו לקנות לי, אבל הסברתי להם שילדים שסתם קונים להם מחשב לא אכפת להם ממנו, ובכלל את המחשב צריך להשיג בדרך מעניינת, כמו החבר שלי יגאל, ששופך דליים של בוץ על מכוניות בשכונה בתמורה לדמי כיס קבועים ממרחצת המכוניות.
אמא לא אהבה את הדוגמא של יגאל, ואבא ניסה להתווכח "נקנה לך וזהו!"
"ובכלל" הוסיפה אמא "ללא ספק עוד התנסות בנפלאות האלקטרוניקה יעשירו את עולמך המנטלי בפן החוויתי שלו" היא חייכה בהתנצלות כשראתה את המבט בעיני "ואפילו יפתחו את כישוריך האינטואיטיביים!", כאילו שאת זה הייתי אמור להבין.
אני שונא כשאמא מסבכת את המילים- דבר שהיא בדרך כלל עושה.
אמא בדיוק נופפה בידיה בהתלהבות תוך דיבור על האינטלקט שלי, כששלפתי את הקלף המנצח:
"זה לא יהיה פדדוגלי וזהו!!"אמרתי, ושמרתי על מבט נחוש.
אמא ואבא החליפו מבטים נבוכים, ללא ספק הפעם ניצחתי.
"זאת בטח המטרנה" מלמלה אמא לעצמה ובקול הוסיפה "אני כבר אארגן משהו".
כשנכנסתי למחרת למטבח ראיתי את פסחזון לראשונה, פסחזון, חזיר בצבע ורוד מזעזע חייך אלי חיוך מזויף מבעד לידיו של אבי.
קראתי לו פסחזון על שמה של תיבת דואר שהייתה לנו ועליה המדבקה "פסחזון" מדבקה שאבא לא הצליח לגרד ובעקבות כך שבר את כל תיבת הדואר (הפעם היחידה שאבא לא עשה משהו בעדינות).
"איך? מוצא חן בעיניך?" שאל אבא מרוצה מעצמו והניח את פסחזון על הכסא לידי, בכל בוקר תשתה כוס שוקו, בתמורה תקבל שקל אותו תדחוף לחזיר בגב, וכשיתמלא נקנה לך פנטיום 4!
סבבה- חשבתי- אין ספק שיש אומץ לבחור-"נקרא לו פסחזון!"
ראו שאמא שמחה שאנחנו מסתדרים, ובאמת מי יכל לנחש אז לאן המצב יתדרדר.
הדבר שהכי עצבן אותי בפסחזון היה החיוך המזויף שלו, שלא השתנה בכלל גם כשלקחתי לו שקל (במקום להכניס בגב).
"עידו זהירות! פסחזון כמעט נופל מהמדף!" צעק אבא, מבטו הממושקף מציץ מבעד לחלון חדרי- עוקב אחרי כהרגלו.
"מלשן" סיננתי לעבר החזיר, למרות שבעצם לא עשה כלום.
דחפתי אותו קצת פנימה וחזרתי לשחק בחיילים על השטיח, מתעלם מהמבט המאוכזב שעל פניו של פסחזון.
נראה לי שעברו 5 דקות כאשר פתאום שמעתי את קולו המזועזע של אבא מבעד לחור המנעול:
"עידו! תשתף גם את פסחזון במשחק!",
קמתי נאנח להוריד את פסחזון, ובחיוך זדוני הנחתי אותו בגבו אל המשחק...
לרוע המזל בדיוק אז אמא נכנסה לחדר...
-רוטציה- חשבתי –נתפסתי על חם-
רוטציה זו קללה נוראית, נראה לי שאפילו מילה יותר גסה מתחת!
פעם אמא ואבא התווכחו בצעקות על משהו שקראו בספר, ובסוף אבא אמר לה: "אבל מה את רוצה? זו הרוטציה!" אחר כך אמא לא דיברה איתו במשך שלושה ימים...
אמא נעמדה, ידיה על מותניה, "עידו מחמדי, כך אתה מתנכר לפסחזון? מה קרה לדיאלוג אותו פיתחתם? והיכן האחווה והאינטראקציה ששררו בניכם?" כך היא המשיכה, קולה הולך ומתגבר, ובעוד פסחזון מנמיך את מבטו בחרטה, נזכרתי בפעם בה אמא תפסה אותי בפתח השירותים ודרשה לדעת מי לכלך את חדר הנוחיות, אחרי חצי שעה של חקירה מפרכת בה טענתי שבכלל הייתי בשירותים, שיחררה אותי אמא מחוסר ראיות.
מילים כמו דיס אינפורמציה ונאיבי המשיכו להישפך מפיה של אמא:
"ובכלל איזה מין דיאלקטיקה זו?" נופפה אמא בידה,
-דיאלקטיקה ברוטציה שלי- חשבתי לעצמי,
"ידוע שססמיות טריגית בשתוף תסביך האח הקטן מובילה לקריסת מערכת יחסים אֶפּית" המשיכה אמא, "אך בכל זאת חשבתי שאתה ופסחזון כבר בניתם דיאלקטיקה מושלמת!"
אמרתי לאמא את מה שחשבתי לעצמי לפני שלושה שורות.
פניה של אמא הסמיקו והלבינו לחילופין, "אם זהו יחסך לפסחזון, דומני שיש ללמדך שיעור בפסיכואנליזה!"
"לא" לחשתי, "לא פסיכואנליזה!".
אני לעולם לא אשכח איך אמא לימדה אותי על פסיכואנליזה.
היינו באוטובוס, ביום גשום בשנה שעברה, קשרתי את השרוכים לאיש שישב מקדימה, שלאחר חמש דקות של מתח נמרח על הרצפה בליווי גלי צחוק.
לא עזר להתחנן.
אמא הוציאה עלי את כל מה שידעה על פסיכואנליזה, וחזרה על המילה היפנוזה שוב ושוב עד שירדו לי דמעות!
במשך שבועות אחר כך הייתי מתעורר בלילה, מכוסה זיעה קרה, והמילים "תת הכרה" ו "רתיעה בלתי רצונית" היו משמיעות קולות מוזרים מהארון...
אמא הלבינה סופית, -אני לא אשרוד עוד פסיכואנליזה-חשבתי, מחפש מוצא,
"אמא!" פתחתי בקול נעלב, "כל זה היה הרפרטואר של פסחזון!"
החזיר נתן בי מבט מפוקפק, אבל אמא קנתה את זה ויצאה מהחדר, ממלמלת משהו שנשמע כמו מטרנה.
הרבה מים עברו מאז באסלת השירותים, ופסחזון נקשר לכולנו, אפילו אני התחלתי לחבב אותו בזכות האומץ שניבט מעיניו בכל פעם שעבדתי על אמא שהוא עומד ליפול...
פעם אפילו לא הלשין עלי, כששפכתי את השוקו לפח.
יום אחד נכנסתי למטבח שם עמד אבא הופך בעדינות את פסחזון מצד לצד,
"הוא התמלא?", שאלתי בידענות- יגאל, חבר שלי, סיפר לי שחזירים מחרסינה מגיעים לגן עדן רק אם שוברים אותם, אבא הינהן.
"שאביא פטיש?" שאלתי באדיבות, "מה?, כן כן, פטיש", מילמל אבא.
-פטיש 5 קילו מפלדה, אין ספק שיעשה את העבודה- חזרתי למטבח.
"קח אבא, פטיש",
"מה? לא לא", אמר אבא, לא מרוכז, "אפשר בלי פטיש",
-איזה אבא גיבור יש לי- חשבתי מלא גאווה –הוא ישבור את פסחזון בלי פטיש! בום, ישר במכת קראטה כמו סיני ששובר לבנים באיזה סרט מבוגרים!
אבא חיפש את הנקודה הנכונה למכה במשך עוד דקה.
"נו??" איבדתי את הסבלנות, "אתה שובר אותו או לא?"
"לשבור??" נדהם אבא "אני מחפש את הפתח!"
רוטציה
"אין פתח לחזירים מחרסינה" עכשיו כבר באמת התחממתי "שוברים אותם!",
אבא ניחש את כוונתי, אבל אני הייתי מהיר יותר, תוך כדי גלגול על השולחן תפסתי את פסחזון ובשני דילוגים נעמדתי בפתח הבית, ידי האחת על הידית וידי השנייה חובקת את פסחזון ואת מפצח החזירים (הפטיש).
"נקנה לך מחשב", זעק אבא מתנשף מפתח המטבח "רק אל תפגע בפסחזון!",
-וותר הפעם- ציווה עלי מבטה של אמא מהצד השני-
חיוכו של פסחזון לא השתנה, אך בעיניו ראיתי שהבין.
רוטציה המחשב, שאני אעשה ככה לחזיר חרסינה?
"זה הייעוד שלו, אם אפילו לו אני לא יכול לדאוג לגן עדן איזה מין בעלים אני???",
"לאאאא" שמעתי את קולה של אמא מבעד לדלת הנטרקת.
הגעתי לראש הגבעה,
"בעקרון עדיף שיהיו קוצים!" אמר יגאל, את יגאל פגשתי בזמן העבודה, ממלא דליים של בוץ בתחתית הגבעה, אבל בשביל ללוות את פסחזון בדרכו האחרונה יגאל לקח הפסקה.
הנחנו אותו על סלע גבוה, וקשרנו בד סביב עיניו,
"להתראות פסחזון" אמרתי בלחש והנפתי את הפטיש לאט לאט,
פסחזון אפילו לא מצמץ,
"בהצלחה בעולם הבא!"-
"עצור!" צעק יגאל,
"מה יגאל?" קפצתי, מוריד את הפטיש "מה קרה?"
"כלום, כלום, נכנס לי משהו לעין".
הנפתי שוב את הפטיש, מנסה לדמיין חזיר עם הילה וכנפיים,
"רגע!, רגע!" צעק יגאל, "נכנס לי משהו לרגל"
"רוטציה יגאל!", צעקתי והצבעתי לכיוונו עם הפטיש, "תפסיק עם זה כבר",
"בסדר, בסדר" מלמל יגאל,
הנפתי את הפטיש בפעם האחרונה.
"ע-י-ד-ו!!!!"
הסתובבתי לאחור, ושם רצים היו שני הורי.
תגובות