אדרינוס קיסר היה פושע גדול. מלבד העובדה שהחריב את בית המקדש השני, היה אדם מושחת לחלוטין, אדם בגללו כולנו סובלים עד היום. בכל פעם שאתם נכנסים לשירותים ציבוריים, אתם משלמים בגלל אדריינוס קיסר.

הוא היה הראשון שגבה כסף על השימוש בשירותים ציבוריים. מסופר שלאחר שהמס החדש נכנס לתוקף שאלו את אדרינוס: "מה?? אפילו על שירותים אתה לוקח כסף? גם על זה?"

הרשע לא התבלבל לרגע וענה: "מה הבעיה?? לכסף אין ריח!".

-מובן שכל השיחות הללו נעשו בלטינית, סתם לשם התמונה המלאה.

ישבתי לי באחורי מונית שירות- לשם נשלחתי בידי אחי הגדולים, מהרהר בריחו של הכסף.

גידי ושימי, אחי הגדולים, הצטרפו אלי, מנסים להסתיר ממני את שאר יושבי המונית.

"יודעים משהו? הכסף מסריח!" אמר צביקה בן ה-9, הלא הוא אני, "אדרינוס קיסר-"

"-הו סתום כבר צביקה", אמר שימי בן ה-11, אני מניח שאולי קצת בצדק,

"כן, עזוב אותנו מההרצאות ההיסטוריות שלך, למה אתה צריך תמיד לפדח אותנו ככה??" שאל גידי הבכור.

"מצידי שלא נשלם לנהג בכלל!" נעלבתי, "אשמתו שהוא חושב שלא משלמים כשעולים למונית, אלא רק תוך כדי הנסיעה!", כנראה שעשיתי כמה היקשים מוטעים מהאוטובוס...

"משלמים במונית תוך כדי הנסיעה" אמר שימי, "וגם אם לא, אתה לא צריך להתחיל להתווכח עם כולם! נכון??"

"כולם טועים" עניתי בבטחון.

היה זה החופש הגדול לפני אחת עשרה שנים.

זו היתה תקופה של פיגועים, מכוניות תופת ומחבלים התפוצצו על ימין ועל שמאל, ופחד מילא את הארץ...

במסגרת משפחתי המיליטנטית יצאנו שלושתינו כבר בגיל צעיר זה לניווט, עם מפה שצייר אבא על דף, בדרך אל ביתה של סבתא שברמת גן.

ללא ספק נקודת התורפה בניווט הייתה הנסיעה באוטובוס..

כבר כשחיכינו בתחנה לאוטובוס החלו אחי לחשוש.

"הפעם צביקה, תשב ליד החלון טוב?" ביקש שימי.

"בטח, בטח, אין לך מה לדאוג!" אמר צביקה הצעיר.

מונית שירות הגיעה.

שני אחי החליפו מבטים, הביטו בי, והגיעו לכלל הסכמה, פחות אנשים- יותר טוב.

עלינו בזריזות, אך הנסיעה התעכבה מכיוון שנהג המונית לא הבין מדוע ילד בן 9 מנסה ללמד אותו שעליו לקחת כסף מן הנוסעים בתחילת הנסיעה.

"ואם אנשים לא ישלמו לך??" שאלתי באמצע הוויכוח, "חשבת על זה???"

אחרי הרבה מאמץ הצליחו אחי לשלוח אותי אל אחורי המונית.

לאחר שאחי הצטרפו אלי, התחילה סוף סוף הנסיעה.

שני אחי נסעו להם בנעימים, אך אני שאולי הייתי חשדן יותר מטבעי התחלתי לסרוק במבטי את הנוסעים.

ובאמת שני מושבים לפני הוא ישב.

מבוגר בעל עור שחום ושיער שחור קצר, 'אהה' חשבתי, 'מחבל!!!'.

אבל על מנת להיות בטוח, ולאור ניסיון העבר החלטתי עוד לא לפנות אל הרשויות הבכירות (אחי) אלא להמשיך ולבחון את המחבל.

הסתכלתי בו מזווית העין. לאחר דקה אורכה של מתח התחיל החשוד לעשות תנועות משונות, כאילו הוא מכין כדור בידיו ואז דוחף אותו אל תוך חולצתו...

קשרתי את נעלי בתור הסחת דעת, ונתתי עוד מבט- עיניו היו אדומות לגמרי!!

"שימי, שימי!" לחשתי, מעיר את האח הקרוב.

הצבעתי לעבר המחבל, "יש שם מישהו חשוד, אני חושב שזה מחבל!"

"מחבל? למה? הוא עשה משהו חשוד?" שאל שימי המנומנם.

"כן, כן, ויש לו גם עיניים אדומות והוא נראה מאוד לחוץ!".

שימי בחן את המחבל בזהירות, ובינתיים עידכנתי את גידי, אחי הבכור. "צריך להגיד לנהג!" אמר גידי, נועץ מבטים מפוחדים במחבל, שעשה עצמו כישן.

"צביקה, תגיד לנהג!", הורה שימי.

"אני לא אומר לו!" הזדעקתי, "אני לא בטוח שזה מחבל, אני רק חושד בו!".

שימי וגידי נאנחו מעומק נשמותיהם של ילדים בני 11 שאחיהם הקטן מוצא מחבלים בכל אוטובוס מאז גיל 6.

"אז למה אתה אומר לנו מלכתחילה צביקה?" שאל שימי בייאוש, "היה עדיף כבר שלא תגיד, ואז לפחות אנחנו לא היינו מפחדים".

'אבל אז אני אפחד יותר!' חשבתי לעצמי, ולמרבה המזל היה לי שכל לא להגיד זאת בקול.

מכיוון שלא היינו בטוחים באשמתו של המחבל, המשכנו שלושת האחים לרעוד במקומותינו, והמחבל שככל הנראה הבחין במבטי החוקר המשיך, בעקשנות מוגזמת, לעשות כאילו הוא ישן.

אין סוף דרמטי במיוחד למקרה זה, שהיה- כפי שבוודאי מנחש הקורא- אחד מיני רבים. אמנם במוחי הצעיר עלו באותה נסיעה כמה חזיונות גבורה, ("תברחו! תעצור את המונית ותברחו!" אני זועק ומרתק בגופי הקטן את המחבל, בעוד אחי ושאר הנוסעים בורחים... "הוא היה כזה גיבור!" סופד לאחר מכן שימי על קברי הטרי)

אך מלבד חזיונות אלו לא התרחשה במהלך הנסיעה שום התפתחות מענינת, בערך בתחנה מרכזית פתח- תקווה התעורר המחבל- חיוך מפחיד על פניו, ולאחר שתי תחנות ירד.

לאחר שיומיים עקבתי אחרי החדשות ושום פיצוץ לא אירע, הבנתי שככל הנראה מחבל הוא לא היה.

בסוף אותו שבוע בדרך הביתה, הסכים גידי אחרי הרבה שיכנועים של שימי, לעלות איתי על אותו האוטובוס-

"אבל בתנאי שצביקה יסגור את העיניים כל הנסיעה".

לרוע מזלם של שני אחי, כבר בדרך למושב האחורי הבחנתי בסטודנטית בעלת חזות ערבית- כך שלכולנו חיכתה עוד נסיעה מורטת עצבים...

כשגדלתי, חלף- עבר כשרוני למצוא מחבלים, אך אין מה לדאוג, ככל הנראה מסתובבים עוד אנשים בעלי יכולות ברוכות כשהיו לי-

חבר תימני בעל חזות ערבית סיפר לי שפעם כשנרדם באוטובוס, העיר אותו לפתע הנהג והתחיל לחקור אותו. לאחר שהתעורר גילה שכל נוסעי האוטובוס הצטופפו להם בירכתי האוטובוס, רחוק ככל האפשר מחברי-

ככל הנראה היה שם עוד בחור כשרוני כמוני..

את חברי התימני לא פגשתי מאז שהתגייס למודיעין, בטח היום הוא באחת משכנותינו הערביות, שליח סודי של המוסד המתמודד לנשיאות על מנת להפסיד.