אני עומד כאן, כאן בדיוק בנקודה שבין החדש לישן, אי עומד בנקודת המחלוקת. זו אשר חוצה אותי מזה כמה שנים, הישן מול החדש. וגם היום, עדין, אני לא יודע במה או שמא במי לבחור. האם השינוי הוא טוב, או שמא, שמא עדיף עדיף שהישן יישאר, או אולי… אולי עדיף שהוא יעלם ודור חדש יצמח ויכסה את הארץ, אינני מדבר על המציאות, או אולי כן? אני כבר לא יכול, כרגע, לומר מהי המציאות, רוב הזמן אני הוזה, חולם בהקיץ; כך הם אומרים לי. סיפרו לי שמאז התאונה אני מרותק למיטה, התאונה? מתי זה היה? אני מניח שבהתחלה, ואולי לשם כדאי שאני אחזור, אני כבר לא זוכר מי נהג. היינו שיכורים. אתם יודעים, אני די בטוח שקראתם על זה בעיתון, זה כבר לא משנה, היינו חמישה, אני וליזי החברה שלי, איתי ושירלי, ואורן אני די בטוח שאורן גם היה אתנו, נדמה לי גם שאורן נהג או אולי לא, ואיתי היה מאוחרי ההגה, היה עוד מישהו באוטו, אני זוכר, כלומר אני די בטוח שהיה עוד מישהו, אני זוכר שחשתי אותו כאילו היינו שישה, אני זוכר שחשתי במישהו נוסף, אבל האם זה משנה בכלל כעת? ליזי ואיתי נשארו צעירים לנצח, ולנו נשאר להזדקן בכסאות גלגלים, הבנתי שאורן גם בבית החולים הזה, אני לא מחפש אשמים וגם לא נקמה, כרגע הצדק איננו בראש מעייני, רק עיני הדומעות עם בוא הזיכרונות, אשר נמוגים לתוך חלום מהול בנוזל שהאחות מזריקה לי כל ערב, וכל בוקר בו אני קם מחדש, אני מביט על הישן ולא רואה ולא רואה חדש, העתיד נראה שבור בעיני, הלילה מתקרב והאחות תגיע עוד מעט לתת את מנת סם החלומות, אני זקוק לזה.

עוד בוקר של התפכחות, נראה לי שמורידים לי את כמות הסמים, זה לא נראה לי!!! אני דורש לראות את אורן או את שרה, הרופא מסרב, אני עייף.

הימים הופכים להיות קשים יותר ויותר, אני משתעמם עכשיו ללא סמי השינה של הבוקר, אני יושב על כיסא הגלגלים, בוהה בטלוויזיה, מסרב לדבר על שום דבר חוץ ממשכחי הכאבים, ונוטלי החלומות, שאני מקבל כל לילה בכמות הולכת וקטנה, אתמול הרופא החליט שאני צריך לטייל יותר, מעכשיו במשך שעתיים כל יום מוצמדת אלי אחות שכל תפקידה להסתובב איתי, להוציא אותי על כיסא הגלגלים ואז ללכת איתי קצת בגינה, או לאורך המסדרונות הלבנים של בית החולים, עם גיחות קטנות לגינה, לקניון הצמוד או לאחת המחלקות השכנות.

היום בבוקר ביקר אצלי הפסיכיאטר, ניסה לדובב אותי, סרבתי לדבר. הוא ישב אצלי במשך כחצי שעה מנסה לדובב אותי באמצעות טכניקות שונות, לאחר ביקורו עונש ע סרבנותי העיקשת לדבוק בדממה הפסיקו לי את מתן סמי ההרדמה, מאוחר יותר הגיעה האחות והוציאה אותי שוב לאותו טיול מתארך במסדרונות בית החולים, מסלול ארוך שאין לו סוף אשר מתחיל ונגמר באותה נקודה החדר שלי. בסוף היום כצפוי אני לא מצליח להרדם, אני חייב את המורפיום שלי, כאב לי הכל בלעדיו.