ביום בו תמו הבדיחות לא הצליחו הליצנים לנשום.
פרודות הלצון האחרונות נשאפו ופרודות שעמום חד, חנקני, נפלטו במקומן. בלוני גז הצחוק האחרונים כלו. ערפילי תוגה קודרים החשיכו את המציאות וקרני אור השמש לא חדרו בעדם להפרות את כרי הדמיון בקרקע השגרה האפורה.
רוב הליצנים נכחדו. חסרי אחראיות עד סופם המר, לא טרחו להקים חממות ולטפח זרעי השראה שיוכלו לחדש את האוויר. שרדו אך לטאות איטיות ומגושמות, שממילא לא קלטו אף פעם את הבדיחות.
ליצנים בודדים הצליחו לשרוד. עוטים צינה עבה של ציניות שתגן עליהם מהמציאות המרה ומהשעמום הקטלני. נושמים דרך מסננים החוסמים אדי ריקנות מקפיאים.
בעולם הזר והמנוכר אשר נחת עליהם במפתיע לא יכלו לחיות באותה קלות דעת נינוחה לה התרגלו.
הם בנו מגדלים שיגביהו אותם מעל הערפל. בעד חלונותיהם יכלו להנות לרגעים קצרים מאור השמש אותו נאלצו לנטוש.
הם חפרו באדמה וכרו בה חום ולחלוחית כדי לגדל בהם מחדש את ההשראה והדמיון, בעודם ניזונים מזכרונות משומרים.
הם היו לחלוצים בעולמם הישן שחרב ויבש. מאמצים את רוחם וכוחם כדי לשרוד ולבנות. עוד יום, עוד שנה. והשממה נראית כמתגברת ולועגת למאמציהם. רק התקווה שבהיעדר-הברירה, עידוד מתוך יאוש, כח מתוך כורח, אילצה אותם להמשיך והצילה אותם מכליה.
והם יכלו לה! הם הבריחו את השממה והפריחו מחדש את עולמם. נכדיהם גדלו לאותו עולם צבעוני ומופלא עליו סיפרו לילדיהם, עליו חלמו בלילות קרים, ולו קיוו בשעות עמל ארוכות ויגעות.
ביום הולדתו התשעים חגג פְּנַטְלִירָאוּ בחיק משפחתו העליזה, מספר להם בפעם המי-כבר-סופר על שנות האופל הקרות והקשות, ונכדו הקטן, עֲרוּטֵיג החמוד, צעק לפתע ´סבא! איזה אף ענקי יש לך! אתה נראה כמו שקנאי!´
´בשביל אלו עבדנו? על זה חלמנו?´ מלמל לעצמו הזקן תחת שפמו המאפיר, ´זה לא נוער! זה בררה!´
תגובות