רונן שכב במיטה ולא הצליח לישון.
הגשם טפטף בחוץ טיפות, טיפות בחלון,
הרעם התנפץ בקול במרחק.
"אימא!" בכה רונן וזעק.
אימא באה ועל קצה המיטה התיישבה.
"מה יש רונן, מדוע אינך ישן?" שאלה.
"נמאס לי מהחורף!" רונן התלונן.
"נמאס לי מהקור, מהגשם הצונן,
נמאס לי להיות חולה ומקורר,
ממטריות, ממעילים... נמאס לי כבר!"
"באמת רונן..." אימא הרגיעה.
"ובקיץ בכית כמה חם ומזיע,
באביב התלוננת על פריחה מגרדת
ובסתיו על עצבות השלכת היורדת..."
"באמת באביב כל הגוף מגרד,
בשלכת עצוב על כל עלה שיורד,
בקיץ החום שורף את העור
ובחורף קשה לי בגלל הקור..."
אימא חייכה ברוך ואת ראשו הקטן ליטפה.
"יום אחד עוד תראה שכל עונה היא יפה,
בכל אחת תמצא את הטוב, לפחות אחד,
ותראה עד כמה הטבע נחמד!"
אימא נשקה ללחיו ויצאה. החדר דמם.
רונן הסתובב על הצד, עצם את עיניו ונרדם.
הרוח שרקה בחלון, הגשם טפטף וטפטף,
רעם הדהד במרחק וברק חזק הבהב.
רונן עוד ישן, מכורבל במיטתו, בפינה
כשלפתע קול לוחש בשקט, הקיצו משינה.
"רונן... רונן..." הוא שמע קול רך, מרחף.
"מ...מי זה?" הוא שאל ופיהק פיהוק עייף.
"אני אימא טבע" אמר הקול ודמות הופיעה,
אישה זוהרת בירוק וזהב אל מול עיניו הפציעה!
היא חייכה ברוך, בידה שרביט ולראשה כתר זהב.
רונן הבין שזו מלכה מכובדת וכרע לפניה על ברכיו.
"מדוע הופעת כאן פתאום?" רונן התעניין,
אימא טבע חייכה בחום ואמרה לרונן:
"ארבע בנות יפות לי יש, עוד מימי בראשית;
צינית הגדולה, חמה, סתיו והקטנה אביבית.
לכל אחת מהן נתתי מתנה,
עונה משלהן מימות השנה.
שמעתי שאינך מרוצה מעבודתן,
לכן רציתי שתכיר את כולן,
אמור להם את מה שעל לבך
ואם הן תסכמנה תתגשם משאלתך...
ובהינף שרביט דמותה נמחקה
בתוך עננה מנצנצת ירוקה.
רונן חזר למיטתו והביט לצדדים.
לפתע הופיעו על מיטתו כמה פרחים,
ולפני שהספיק להבין מה מסביבו מתרחש
הופיעה לידו נערה עם שיער זהוב גולש,
בשמלה ורודה, מתנפנפת, חייכה במתק שפתיים,
היא צחקה בחן וסומק ורוד ריצד לה בלחיים.
"שלום" היא אמרה לרונן הנדהם, "קוראים לי אביבית".
"ו...ואני רונן" הוא גמגם, לחץ את ידה והביט.
"בוא אתי" היא אמרה ומשכה אותו ממקומו.
מוליכה אותו קדימה לתוך הקיר מולו,
בפלאי קסם עברו לצד שני והביטו לצדדים,
הם מצאו את עצמם באמצע שדה פרחים!
"איזה יופי!" שמחה אביבית ורצה למרחקים,
מתבשמת מהפרחים, משחקת עם פרפרים...
ורונן עמד בצד והביט בשדה הפרחים סביב
כששוב התחיל להתגרד, כמו בכל אביב,
בטנו התכסתה המון נקודות אדומות
והפריחה חזרה להציק לו כמו בשנים קודמות.
"את רואה!" הוא אמר לאביבית נרעש,
"בכל אביב זה מתחיל מחדש!".
"לא נורא" אמרה אביבית בקול מזמר.
"רק תריח את ריח הפרחים המשכר!"
רונן הריח וחייך חיוך מתוק בחדווה,
"רק הבט מסביב!" היא אמרה והסתובבה.
רונן הביט בנופים ונפקחו עיניו,
"כמה צבעים מרהיבים..." הוא חשב.
שתי ציפורים התחככו זו בזו על ענף.
"באביב" היא הצביעה, "כל אחד מאוהב!
בעונה שלי פורחת גם האהבה..."
היא אמרה ואז לשלום נפנפה
"נתראה באביב" קראה מתרחקת
ונעלמה ברקע התכלת הבוהקת.
אחרי שהלכה התרוצץ בין הפרחים,
שר עם הציפורים, שיחק עם הפרפרים.
הוא לגמרי שכח את הפריחה המגרדת,
שיחק והתרוצץ עד שהחלה השמש לרדת,
אז הכניס לכיסו כמה פרחים
ולפתע מסביבו נעלמו הפרפרים,
גם הציפורים היו ואינם,
שדה הפרחים כולו נעלם!
פתאום הוא עמד ביער חשוך וקריר,
השמים מעליו אפורים, יום סגריר...
הוא הביט מסביבו בעצים הקודרים,
את פניו מלטפים משבי רוח קרים.
במרחק הוא ראה דמות דקה של נערה,
בשיער שחור ושמלה פשוטה אפורה
הולכת לקראתו לאט ומתקרבת,
בין זרועותיה ענף עץ היא אוחזת.
"אני סתיו" הציגה הנערה את עצמה בשקט.
"ואני רונן" אמר ומקור הרוח עבר בו רטט.
סתיו הפנתה את זרועותיה לצדדים
והרוח נשבה ורשרשה בין העצים,
לאט החלו העלים לנבול וגם לנשור
מותירים את העצים לעמוד עירומים בקור.
"למה את עושה זאת?" רונן שאל בעצב,
העלים המשיכו לרדת אחד אחד בקצב.
סתיו חייכה חיוך שקט, "נכון שזה עצוב,
אבל זה קורה רק לרגע אחד קצוב,
רק לרגע לתת לעצים לנוח
לתת לעלים לעוף, להיעלם ברוח...
אי אפשר כל הזמן ללבלב ולפרוח,
אחרי שינוחו ויקבלו עוצמה וכוח,
יוכלו שוב להצמיח מחדש"
ולפתע רונן לא נראה כל כך נואש.
העלים הסתחררו כרוקדים באוויר
מסתובבים משתוללים במשחק מהיר
עד שנחתו על האדמה הלחה
שוכבים למרגלות העץ במנוחה.
"רק הבט," היא הוסיפה מצביעה על העלים
"התבונן כמה יפים הם הצבעים..."
רונן הקשיב והרים את עינו
"יש פה חום ואדום וצהוב וזהב
"ירוק בהיר וברונזה וגם כתום..."
הוא אמר בפליאה והיא חייכה בחום,
הרוח נשבה ואת דמותה טשטשה
"נתראה בסתיו" היא לרונן לחשה
ולאט הלכה ונמוגה נמחקת ברוח
מותירה את רונן נדהם ומתוח
העלים נחתו ברכות על האדמה
ורונן אסף אותם לערימה
מתבונן בצורות השונות, בצבעים,
מכניס אחד ועוד אחד לכיסים.
לפתע העלים בידיו הפכו לפחם,
האדמה תחת רגליו הפכה לחול חם,
שמש חזקה, לוהטת סנוורה את עיניו
ונערה לבושה כתום עמדה לפניו.
בין שתי זרועותיה ריחפה שמש לוהטת
את רונן מחממת, את עורו שורפת...
"שלום!" קראה הנערה "שמי חמה"
"אני רונן". הוא רטן בנהמה.
הנערה אמרה בקול: "טוב רונן!
למה אתה נראה לי כזה מסכן?"
"חם לי!" הוא קרא מנפנף על פניו
"אני שונא להזיע!", הוא מצמץ בעיניו.
"ככה זה בקיץ!" היא צחקה "מאוד חם,
אבל לפני שאהפוך אותך לפחם,
בוא ואראה לך משהו מדהים!"
היא אמרה והתרחקה כמה צעדים.
רונן עקב אחריה במאמץ
החול הרותח את רגליו עקץ
השמש קפחה על עורפו בעוצמה
כשפתאום מול עיניו הפתעה מדהימה,
ממש מולו למרגלות החול
הוא נדהם לגלות ים עמוק וכחול
בוהק ועצום בלי התחלה וסוף
התבונן והביט עומד על החוף
אף ענן לא היה בשמים
ושחפים לבנים ריחפו על המים.
"קדימה! קפוץ פנימה, תשחה ותצלול!"
היא צחקה בשמחה קוראת בקול.
"רק אצלי יש ים ובריכה והמון בילויים,
אוכלים ארטיק וגלידה ומשתוללים,
בונים ארמונות בחול ומפרקים
יש חופש גדול ואין שיעורים,
לובשים בגדים קצרים, רוקדים ושרים,
לך, תשתולל, תעשה חיים!"
היא צחקה ואת השמש שחררה למרום
אור גדול הבהיק והיא נעלמה פתאום
רונן פשט את חולצתו וקפץ למים
אוכל ארטיק וגלידה, מביט בשמים
שוכח את הזיעה והחום המעיקים,
נהנה מהמים, שר לו שירים,
על החול התחמם ועצם את עיניו
כשפתאום נעלם החול מתחתיו,
הים הפך לשכבת קרח קפואה
על פניו נשבה רוח פרועה
על גבי שלג קר גופו שכב
והוא רעד כולו, משפשף את עיניו
הוא הביט מסביב והרגיש בודד
גשם קל טפטף על גופו הרועד
מהקור העז שיניו נקשו
מעליו בשמים עננים התנגשו
ברק הבזיק באור חזק
רעם הרעים בעוצמה במרחק
מול עיניו הופיעה הבת הרביעית
הגדולה מכולן, ששמה הוא צינית
אוחזת גביש קרח כמקל הליכה בידה
גבוהה וצרה, וגם קצת מפחידה...
לבושה במעיל פרווה לבן וארוך
"שלום" אמרה בקור לרונן הנבוך.
"שמעתי שאת החורף אינך אוהב" אמרה לרונן
שהביט בה רועד ולאט בראשו הנהן.
"אפצ'י!..." התעטש פתאום וחזר להביט
"לבריאות" ענתה לו בשקט צינית.
"ת...תמיד בחורף אני חולה ומ...מקורר
מנוזל ומתעטש, ובחוץ כל...ל כך קררר..."
"נכון," אמרה צינית, "גם עוד הרבה אנשים,
קופאים מרוב קור ונהיים חולים,
בבית מסתגרים, לטייל לא יוצאים,
יורד גשם ושלג ולא נעים..."
"אפצ'י!..." התעטש רונן שוב פתאום
"לבריאות" אמרה שוב צינית בחום.
"השמים קודרים והרעם מבהיל,
צריך ללבוש סוודר, גרביים וגם מעיל...
אבל כולם שוכחים דבר אחד"
היא אמרה וחייכה לרונן הנרעד
"שמתוך הקור בא החום הנעים מכולם!"
ומתוך מעילה הוציאה כוס שוקו חם.
היא הושיטה אותו לרונן הנדהם
שהחזיקו בידיו הקרות וממנו לגם
החום הפשיר את כפור אצבעותיו
וחימם מבפנים את קרביו
טעמו היה מתוק וטעים
הוא פיזר ברונן חום נעים.
צינית החלה ללכת ורונן אחריה פנה
כשגילה שהם נמצאים חזרה אצלו בשכונה
ילדים לבושים במעיל איש שלג גדול בנו,
רצו ושיחקו, כדורי שלג זה על זה זרקו,
התיזו מי גשם כשקיפצו בשלוליות
כשהחל לטפטף פתחו מטריות צבעוניות.
"מטריות, שלוליות, אנשי שלג לבנים,
הם שעושים את החורף למשחק נחמד ונעים
וגם..." היא הוסיפה ונגעה בכתפו של רונן
ולפתע הם חזרו לחדרו החם כשבחוץ הקור הצונן
"כמה נעים וטוב בשמיכה להתעטף
כשמחוץ לחלון הגשם מטפטף."
רונן נכנס למיטה מפהק בעייפות
צינית רכנה מעליו וכיסתה אותו ברכות.
מבלי ששם לב הוא את עיניו עצם
ועוד לפני שצינית נעלמה הוא כבר נרדם
חולם חלומות שלווים ומחייך מתוך שינה
וכשהבוקר הפציע הוא פקח את עיניו ברינה
בכל מה שהיה ליל אמש נזכר פתאום
ושאל את עצמו מבולבל "האם היה זה חלום?"
הוא הביט מסביב בחדרו, חושב, מנסה להבין
כשלפתע ליד מיטתו בכוס שוקו מוכרת הבחין,
הוא שלח יד לכיסו והוציא משם את השאר,
הניח את ארבעת החפצים על ברכיו והביט מאושר...
בפרחים העדינים שאביבית השאירה,
עלי שלכת זהובים שסתיו הנשירה,
מקל ארטיק מתוק שנתנה לו חמה
וכוס שוקו שנתנה לו צינית מתנה.
הוא חייך ואת המתנות לעצמו שמר,
"תודה לך אמא טבע!" הוא בשקט אמר.
אמא טבע ובנותיה הביטו מהשמים מחייכות
"בבקשה רונן" הן לחשו ונעלמו בזו אחר זאת.
תגובות