מטייל בלילה בלי להסתכל לאן אני הולך, אך הכל שווה בעיניי: לשום מקום אין קדושה או קרבה בעיניי מאז שכבר אין לי בית. אולי כשהיה הבית היה גם הכיוון ועכשיו כל כיוון יכול לסחוף אותי אליו. אני נסחף לפאב. יש שם בירה טובה, שאני לא באמת סובל אך מכריח את עצמי לגמוע כי כך אמרו לי "אחי, זה יעשה לך טוב", ואני, שכל חיי למדו אותי לרדוף אחרי הטוב, כי מטרת הטוב להיטיב, מנסה למצוא משהו בבירה הזאת ובערפל הזה, ודווקא מוצא, עוד לא יודע מה, אבל איזו מועקה שהיתה איתי בחזה מוצאת את הכיוון שלה.
כלומר, טובעת לה בבירה ובערפל- ואז טוב, כמו ילד קטן שהייתי שאמא באה לכסות, והטביעה בפוך חמים ובנשיקה את כל החלומות הרעים. את כל הרעשים.
טיקטוק עקבים. אפשר לשבת כאן? אם אפשר? אפילו רצוי. טוב, היא עדיין לא מכירה אותי ולכן רוצה לשבת לידי. את לא מריחה אותי? את לא רואה כמה אני טפשי ורע? כנראה שהיא לא רואה כי היא מבקשת סיגריה. לא. אני לא מעשן, ומנסה להתבייש בזה אבל היא חושבת שזה טוב כך. לא לעשן. להתגבר. אני לא רוצה לומר לה שזה לא מהתגברות אלא מחנוניות רבה שהורגלתי אליה, כאילו, כל חיי אמרו לי שמי שמעשן יכול למות מזה. כמו סבתא שלי, שעשנה כל חייה ובסוף מתה.
כן, לא, איזו שיחה משעממת, רק להנהן בראש, ובכלל, ממתי הבנות מתחילות? זה לא אמור להיות הפוך?
הי, תתרחקי ממני, אני לא מעוניין בך, אני שקוע בכאב הפרטי שלי.
זוזי, אני רץ החוצה ורוצה להקיא מהבירה.
תגובות