אני מבטיח לך
ניצן ופרח
-
אני בן אדם. הפתעה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] התמונה חזקה אמן שזאת תהיה ה"מלחמה" האחרונה. [ליצירה]
- [ליצירה] הרעיון נפלא,תפסת רגע של ממש! (ויש לה קוקיות..מה שמוסיף לתחושת ה"ילדה-של-אבא"), אבל..מניחה ששמת לב-לא מספיק חד. אולי בגלל שמיהרת לצלם לפני שייעלמו.. בכולופן,אהבתי מאוד. [ליצירה]
- [ליצירה] אני כ"כ לא מבינה בצילום כך שאני רק אומר שהכותרת חזקה!! תמונה מקסימה בעיניי. תודה לך. [ליצירה]
- [ליצירה] לא, זה בגלל הסורק. <שפה תחתונה משורבבת למעלה בדכאון מיואש> [ליצירה]
- [ליצירה] אני מבטיח לך... דם יזע ודמעות ודמעות ודמעות... [ליצירה]
- [ליצירה] בהחלט לכך התכוונתי, ומדהימה אותי היכולת שלך להבין את מה שלא נכתב. (איבדתי בן-דוד באותו פיגוע.) [ליצירה]
- [ליצירה] שאלה: איך מצלמים דבר כזה? זו לא תמונה רגילה, נכון? (או ששוב הצבעים השתנו בגלל הבוהק? ממתי יש בוהק בסתיו?) טוב, לשאלות שלי יש נטיה להתפצלות. תמונה יפה, כמעט שכחתי... נראה כמו שמים יותר מאשר ים. [ליצירה]
- [ליצירה] אמיתי לחלוטין, והפוך. בכוונה. וזה גם באיכות הרבה יותר טובה במקור. [ליצירה]
- [ליצירה] תודה לכולכם על התגובות, ובפרט לאמילי על ההמלצה. אמילי - אני בטוחה שיש לך גם ביקורת בונה להחכימני בה - אשמח מאד לקבל אותה. :-) [ליצירה]
- [ליצירה] זה ממש מתאים. [ליצירה]
- [ליצירה] התחברתי רק בשביל להגיב על זה.. נפתח במובן מאליו: מצמרר, וכתוב נהדר. הדסיות אופיינית עם ניחוח אלתרמני. ונעבור לשלב השולי והקטנוני: נדמה שאת מוסיפה דימויים פשוט כי נראה לך שהם צריכים להיות שם. "מהרוח המייללת כמו עשן [עשן] בין הקרשים שהתרככו." זה "מובן מאליו" שלא יכול להיות שיר שואה בלי המילה עשן - אבל הדימוי כאן לא מתאים, מיותר ומבלבל. גם ההדגשה "מתים כמוני" - לא נצרכת. הרמיזות חזקות מספיק, הרבה יותר מהבוטות. (חיפשתי למצוא את השורות שתפסו אותי. התשובה היתה - הכל חוץ מהנ"ל.ובעיקר הבית הראשון והשביעי. ) [ליצירה]
- [ליצירה] מוכר וכואב. התחברתי מאד לנושא של כאב השכחה (שכואב הרבה יותר מהזכרון) קשה שלא ליפול לבנאליות כשעוסקים בנושא שכל כך הרבה נכתב עליו, ואמנם בשני הבתים האחרונים השיר נשאר בגבולות המוכרים, אך בהמשך הוא מתרומם משם ומצליח להפתיע ולרגש. אני חושבת שהעוצמה של השיר היא בבתים האחרונים שלו וניתן לבנות מהם שיר מלא. (לצמצם את הראשונים, ולתת לאחרונים יותר משקל.) מה דעתך? לגבי התוכן: כפי שכתבתי, הנושא קרוב ללבי מאד. גם אני מוצאת את עצמי בחרדה מהשכחה, מוודאת שאני עדיין זוכרת את צורת ההליכה, את החיוך ואת צליל הקול... אבל אני לא מסכימה עם השורה האחרונה. העובדה שאנחנו שוכחים לא מוחקת את קיומם של אלו שהיו. זה לא הזכרון שמשאיר אותם, אלא עצם העובדה שהיו, שקיומם השאיר את רישומו בעולם גם אם אנחנו, מכח הגזירה, שוכחים ולא מודעים לו. [ליצירה]
- [ליצירה] תודה. (והמילה היא ארספואטיקה, אם כי אני לא בטוחה שמה שכתבתי עונה על ההגדרה לארספואטיקה) [ליצירה]
- [ליצירה] הכמיהה שלך מרגשת. כל הכבוד על ההשקעה בניקוד, ואם כבר - ראוי לתקן את המקומות שבהם הוא שגוי. בנוסף: "שסיפרו לי", "שלמדתי"וכן הלאה צ"ל "כשסיפרו לי", "כשלמדתי"... ("ש" היא תחילית שנועדה להרכבת משפטים בלבד. "כש" הוא תיאור זמן.) [ליצירה]
- [ליצירה] האמת היא שהצלחת לגרום לי לחייך עם הבעלת בית הסתומה הזו... ורק אחר כך נסחפתי לתוך הכאב של הסיפור הזה. אהבתי את הדימוי לכדור שנורה מאקדח. יפה. [ליצירה]
תגובות