הרעיון נפלא,תפסת רגע של ממש! (ויש לה קוקיות..מה שמוסיף לתחושת ה"ילדה-של-אבא"), אבל..מניחה ששמת לב-לא מספיק חד. אולי בגלל שמיהרת לצלם לפני שייעלמו.. בכולופן,אהבתי מאוד.
[ליצירה]
הרעיון נפלא,תפסת רגע של ממש! (ויש לה קוקיות..מה שמוסיף לתחושת ה"ילדה-של-אבא"), אבל..מניחה ששמת לב-לא מספיק חד. אולי בגלל שמיהרת לצלם לפני שייעלמו.. בכולופן,אהבתי מאוד.
[ליצירה]
ניסיתי להגיב קודם, לא יודעת מה עובר על המחשב שלי.
נראה לי שהבעיה היא באמת שצילמת קרוב מדי. זה גם יוצר מראה כאילו עיבדת את זה במחשב.
בכל מקרה - אהבתי.
והשם מתאים מאד, בעיקר בגלל המסגד.
[ליצירה]
רדף - גם אני משנה מילים. אבל כשיש לי סיבה. והקורא _מבין_ אותה, ולא רק מהרהר:"הו, כמה מרשים. יש כאן אקספרסיוניזם הגירתי המתבטא בדסטורציה לירית, כמה חבל שאני לא מבין את משמעות הביטוי "קרבות,הבלתי – פוסקייה",אך זה ללא ספק, מעניין ביותר".
ואגב, שמואל משנה את הדקדוק העברי כרצונו גם בהודעות סתמיות, ולא רק בשירתו.
[ליצירה]
אם כבר שאלת - אני מאמינה שכך זה גם אצל האדם. כל נפילה נועדה לרומם למקום גבוה יותר.
אבל בהייקו הזה לא כיוונתי דווקא לכך.
בהייקו בדרך כל מתוארת תמונת נוף שיש בה מן ההקבלה לנפש האדם.
השיר (המוקדש לאפרת - בחורה מוכשרת מאד שכותבת הרבה בתחום ההייקו) מבקש להימנע מההקבלה אלא לדבר ישירות על האדם. (לפעמים הדימוי בשיר הוא כל כך נוקב וחד שהוא מכאיב יותר מאשר מילים פשוטות)
ובאותה נשימה, המילים "נשיר עלינו" מהוות גם מטאפורה לאדם כעץ. (כשכתבתי חשבתי דווקא על העצב שמשיב הסתו, אבל לא אני אהיה זו שתאמר לא להסתכלות אופטימית וחיובית)
תגובות