צריך להיות מקום כזה. שלא נכנס בו, אדם מעולם. כמו שצריך, שתינוק יזחל קודם שילך. "כי השם, אלוקי ישראל בא בו. והיה סגור." שיהיה קרוב ללב, אולי צמוד. ולא להיכנס. צריך להיות מקום. יש לזה ריח בגרות, ניחוח של הוד. (במיוחד ב"מעולם") גם הרבה, אמון. מין משחק כזה, לאורך דורות. (מעניין מה מסתתר שם מאחורי הקירות, סוד כמוס לחמור ולסוס) בטח, אלפי פסקאות מתארות מה שניתן, למשש שם פנימה. המרחק - נגיעה. אך, בשום פסקה, אין להשתמש. גם אם אין אזהרה. לא רק, שרגל לא דרכה, גם לא מחשבה. כלום. מעולם. פשוט חייב להיות. יש. נטול כניסות, בכלל. עושה לך להתרוצץ לבדוק בפינות. בסדקי האוצר. צ ר י ך להיות מקום.. בעולמך, כמו שילד חייב ללכת לפני שידע - לא די בהליכה.