עכשיו הוא כבר לא צחק. הוא היה עצבני וניסה להרביץ לי. התגברתי עליו בקלות ולבסוף נתתי לו סטירה חזקה לראש שהפילה אותו לרצפה. הוא החזיק את ידו ליד ראשו, מובס.
ידעתי שאני צודק. זו הייתה התגרות לשמה מצדו וחבל שהייתי צריך להכות אותו אבל זו לא הייתה אשמתי. החיילים האחרים שצפו בהתכתשות שלנו לא הוציאו הגה מהפה וחזרו לעיסוקיהם.
לאחר מספר שעות עברתי ליד המטבח ופתאום יצא הרב סמל הפלוגתי ואמר לי: "יגאל, תעזור לשני החבר'ה כאן לפנות את החדר אוכל". הופתעתי מבקשתו. הרב סמל היה בן מחזור שלי וחשבתי שייתן לי עדיפות בדיוק כמו שאר בני המחזור שכבר לא עשו עבודות מטבח.
"תשמע, יוגב" אמרתי לו "אני לא אמור לעשות עבודות מטבח".
"אל תבלבל לי את המוח" אמר יוגב בגסות.
"אני לא עושה את זה" התעקשתי.
"מה זה??? אתה מסרב לי פקודה???" צעק עלי יוגב "מהיום אתה 'צעיר' לכל דבר. אתה שומר כמו ה 'צעירים', אתה עובד במטבח כמו ה 'צעירים', הכל".
מה יש לבן אדם הזה נגדי? מה עשיתי לו?
מיהרתי לחדרו של מפקד הפלוגה. "רפי, אני חייב לדבר אתך" אמרתי.
רפי הרים את ראשו מהדפים שעל שולחנו והביט בי במבטו העייף והאיטי.
"מה קרה?" שאל אותי באופן אמפתי.
"יוגב אמר לי שאני צריך להיות צעיר עכשיו ולעבוד כמו כולם. תשמע" המשכתי בסערת רגשות "אין לי בעיה להשקיע אבל אני הייתי מפקד ולא באתי לפה להיות 'צעיר' בזמן שבני המחזור שלי פה וותיקים ולא עושים כלום, אם אני אהיה פה צעיר, אני כבר מעדיף להיות בכלא…"
"הי, הי, הי…רגע אחד" גם ידיו וגם פניו של רפי הביעו את חוסר הרצון המופגן שלו להיכנס לסכסוך. "אתה לא תהיה פה 'צעיר' ולא תהיה בכלא" אמר רפי במנגינה מתמשכת "תגיד ליוגב שאני קורא לו".
קראתי ליוגב אל מפקד הפלוגה. "אם הוא חושב שבגלל שהיה מפקד מותר לו עכשיו לעשות מה שבא לו" אמר יוגב לרפי "אז הוא טועה".
אהה! יצא המרצע מן השק. בגלל שהייתי מפקד אני נחשב בעיניהם לשחצן, למתנשא מעליהם.
רפי נראה כאילו זה ממש עינוי בשבילו לראות ולשמוע את המריבה. הוא פנה קודם אל יוגב ואמר לו: "אני לא יכול לתת לו להיות פה 'צעיר'. הוא אמור להיות מפקד בהמשך ואין טעם להשפיל אותו סתם ליד מי שאולי יהיו החיילים שלו". יוגב הקשיב בשקט ולא אמר כלום. רפי פנה אליו לא כמפקדו אלא כמי שממש מתנצל בפניו על מה שהוא אומר. ואז פנה רפי אלי ואמר: "ואתה, אתה צריך להבין שיוגב הוא מפקד בפלוגה ואם הוא אומר משהו זו פקודה מבחינתך. אם יש איזשהי בעיה אז תבוא אלי ואטפל בזה. יאללה, תלחצו ידיים". אין ספק שרפי היה אומן הדיפלומטיה. הוא הצליח למזער נזקים ולרצות את שני הצדדים מבלי לגרום לפגיעה בכבודו של יוגב. לחצנו ידיים באופן מאולץ והלכנו משם. ידעתי שעכשיו אני מחוסן מפני יוגב.
"יגאל, אתה צריך לעלות לשמור" קרא מישהו ליד אוזני.
בקושי הצלחתי לפקוח את עיני. הסתכלתי בשעון: ארבע לפנות בוקר!
"אבל ירדתי משמירה בעשר" אמרתי "זו בטח טעות".
"לא. הנה השם שלך רשום כאן" והוא הראה לי את שמי ברשימה. "עברו שש שעות. קדימה, מחכים לך, התדריך כבר מתחיל".
קמתי ממיטתי בהרגשת עייפות וחוסר רצון והתחלתי להתלבש. לא רציתי שמי שנמצא כרגע בעמדת השמירה 'יטחן', כלומר, יישאר בעמדה אחרי שעת ההחלפה. שנאתי שמאחרים לי וכשהייתי צריך להחליף הייתי משתדל לבוא תמיד קצת לפני ולא אפילו דקה אחרי. בזמן שהתלבשתי הבטתי סביבי וראיתי שכל שאר חבריי ל 'צוללת', בני המחזור שלי, נמים את שנתם.
הגעתי לתדריך וראיתי שאני היחיד מבני המחזור שלי וחוץ ממני כולם 'צעירים'. שמתי לב גם ש 'הצעירים' מסתכלים עלי במבט מוזר, כאילו הם יודעים משהו שאני לא יודע. אחראי השמירות נתן בי מבט דומה ושלח אותי לשמירה. העמדה שאליה נשלחתי הייתה אחת משתיים בהם שומר רק חייל אחד ואף פעם לא היו נותנים אותה לבני המחזור שלי. פתאום הבנתי. זה מכוון! הם רוצים ללמד אותי לקח. לכן אני היחיד שעולה לשמור בלילה כשחבריי במיטות. לכן שולחים אותי כעונש לשמור לבד. לא עלה בדעתם ששמירה לבד היא לא עונש גדול כל כך בשבילי כמו בשביל אחרים ולפעמים – אפילו עדיפה. אמנם ארבע שעות הם הרבה זמן ויש רגעים של שעמום ודיכאון אבל יש גם אפשרות לרחף בשקט, להתכנס לתוך עצמך ולדמיין, לחשוב.
מה שהפריע לי לא היה כל כך העונש עצמו אלא חוסר הצדק שבו. שוב ושוב חפרתי במעשיי: למה הם עושים לי את זה? הרי צדקתי ולא יכולתי לנהוג אחרת. מה, הם לא מבינים שאני באמת לא יכול לישון במיטה ממול לתערוכה פורנוגרפית? הרי לא סתם התנשאתי מעל מישהו וזה בכלל לא קשור לזה שהייתי מפקד. וחוץ מזה, הרי הם מכירים את גביזון ויודעים שהוא חסר אישיות. אף אחד לא באמת אוהב אותו. אז למה כל זה? למה תמיד מבינים אותי לא כפי שאני באמת מתכוון?
כך הפכתי במחשבתי שוב ושוב עד שמחשבותיי נדדו למקום אחר. כשירדתי מהשמירה ובאתי לרחבה שבה מתרכזים לפרוק את הנשק (אחראי השמירות מוודא שכולם מוציאים את התחמושת מן הנשק), כבר לא הרגשתי מרירות. כשהאחראי שאל אותי בלעג: "נו, איך היה?" והתכוון להקניט אותי, כבר הייתי צריך להתאמץ להראות קצת סובל כדי שיחשבו שהם באמת מענישים אותי.
וכך שמרתי במחזוריות: ארבע שעות שמירה, שש שעות מנוחה. מדי פעם גם סידרו לי לצאת למארב כשתמיד דאגו שלא תהיה לי מנוחה סדירה (כמובן שהחשיבות של שינה לפני מבצע או שמירה לא ממש טרדה את מנוחתם). כל זאת, בזמן שחבריי היו שומרים ארבע שעות מתוך עשרים וארבע שעות ואני הייתי צריך לצאת כשהם מתרווחים בנינוחות ורק מחפשים איך למלא את זמנם הפנוי מדי.
כמובן שהמצב הפריע לי אבל לא חשבתי שאני צריך להתנצל. ספגתי את הנקמנות שלהם בשקט במשך החודש וחצי הבאים ולא התלוננתי. כשיצאנו מלבנון עברנו לאימון ושם שיכנו אותי באותו אוהל עם כל ה 'וותיקים' ובעלי המעמד מהמחזור שלי. אינני יודע איך זה קרה בדיוק, אבל תוך זמן קצר נהפך מצבי לחלוטין. אולי בגלל שדאגתי תמיד שיהיה מסודר ונקי ואולי פשוט עכשיו כשהיינו שעות רבות ביחד, הם נחשפו אל האופי האמיתי שלי. חשתי בהנאה את התחושה הנעימה של להיות מקובל בחברה. כל ה 'וותיקים' שכל כך פחדתי מהם קודם לכן, היו נחמדים אלי ואפילו התייחסו אלי בהערכה. שמתי לב שאנשים באים לספר לי דברים על עצמם, נפתחים אלי. כל זה היה מאוד מסתורי בעיני. מהנה אמנם, אך לא מובן. כשם שלא הבנתי איך נהייתי שנוא, כך לא הבנתי מה הפך אותי פתאום לאהוד.
התחלתי לראות את הסוף. מעולם לא אהבתי את הצבא. שנאתי את החוקים, את המשמעת ואת זה שאי אפשר לשנות שום דבר. לא אהבתי גם להיות בחברה כל הזמן. כשהייתי יותר מדי זמן בחברה, גם לאחר שכבר התקבלתי אליה, הרגשתי מועקה. הייתי צריך את הזמן לעצמי. שמחתי שהשחרור קרוב, אך הבעיה המוכרת שבה ועלתה: מה אני הולך לעשות.
כשהגעתי לצבא, הייתי במצב נפשי קשה. לא היה לי בשביל מה לחיות, הייתי על סף התאבדות. לא היו לי חברים, לא הרגשתי נוח עם ההורים ולא היה שום דבר שמעניין אותי ומלהיב אותי מספיק בשביל שארצה לחיות. חשתי ריקנות. בתום שלוש שנים קשות של שירות צבאי, מצבי השתפר מאוד. הצלחתי להיות מוערך כחייל טוב וכחבר טוב. עשיתי קורס מפקדים וגם נהייתי מפקד בפועל. את שירותי סיימתי עם הערכת מפקדים ועם חברים טובים. אבל בבסיס הרגשתי שמשהו בי לא השתנה. אני עדיין אותו אדם חסר ביטחון שלא יודע מה הוא רוצה לעשות בחייו. עדיין הרגשתי את הקנאה באנשים שיש להם מטרה ברורה בחיים והם מונעים על ידי הצורך להגשימה. לי לא הייתה מטרה כזו. לא ראיתי את עצמי נכנס לשום מקצוע. הרגשתי את עצמי כילד שעדיין לא יודע מה יעשה כשיהיה גדול.
בניגוד לאחרים לא היו לי שום חלומות על טיול. בכל פעם שהייתי שומע אנשים מדברים בערגה על טיול זה היה מדהים אותי. מה הקטע שלהם? לא התחברתי לזה בכלל. לעבוד שנה בשביל לנסוע לטיול של שלושה חודשים?! בי בער הצורך למצוא כבר את עצמי, למצוא עוגן. לא יכולתי לטייל מסביב לעולם עם התחושה הנוראית שאני בעצם לא נמצא בשום מקום. רציתי להרגיש שאני עומד קודם כל על קרקע יציבה.
אחד הרעיונות שחשבתי עליהם אז היה ללכת לעבוד בעבודה כלשהי שתכניס לי הרבה כסף בכמה שפחות זמן. כמובן שמדובר בעבודות קשות מאוד אבל חשבתי ששווה לעבוד קשה נניח שנתיים – שלוש כדי להיות רגוע מבחינה כלכלית. חבר שלי ואני תכננו ברצינות לנסוע ביחד לחטוב עצים בקנדה או לצאת למסע דיג במדבריות הקרח של אלסקה. עשינו חשבון שתוך שנתיים נוכל לקנות דירה. אבל כמה ימים לפני השחרור שמעתי במקרה תכנית רדיו לילית ששינתה את דעתי. מישהו סיפר שם כיצד הצטרף למסע כזה על ספינה שבה מלחים מכל מדינות העולם. הוא הוחתם על חוזה שמבטיח שכר נאה, אך רק בתום תקופה של שישה חודשים. מי שפורש לפני כן לא מקבל כלום. לאחר שלושה שבועות שבהם עבד רמזו לו חבריו המלחים כי רב החובל 'שם עליו עין'. הייתה לו הזדמנות לחזור בסירה שהייתה מביאה אליהם אספקה פעם בחודש. הוא שעה לעצת חבריו ונמלט משם ובכך הפסיד את כספו. חוץ מזה, הוא סיפר שהעבודה שם הייתה ארבע עשרה שעות ביום כשמפקחים נוקשים ביותר אומרים לך מה לעשות בכל רגע ורגע. ירדתי מהרעיון.
השתחררתי מהצבא ותוך שבוע התחלתי לעבוד בחברה שסללה כבישים. חשבתי שאולי אוכל להתקדם בתחום הזה. אך תוך שלושה שבועות הבנתי שלא אוכל להמשיך. העבודה לא התאימה לי. כל הזמן הרגשתי שחסר לי משהו, בוער לי. הייתי חסר מנוח.
בינתיים התחלתי להרגיש גם לא נוח אצל ההורים. מיד אחרי השחרור מהצבא ישנה תופעה, שמן הסתם מוכרת לרבים, של קושי להשתלב באזרחות. הקושי הזה גורם לחיילים משוחררים לרצות להיפגש אחד עם השני הרבה יותר מאשר נפגשים עם חברים בדרך כלל. במפגשים הללו מדברים הרבה על העבר, על חוויות משותפות מהצבא. זו מין נוסטלגיה שמזכירה התנהגות של זקנים והיא מיועדת להחזיר את תחושת היציבות שהייתה קיימת בזמן הצבא. תקופת הנוסטלגיה שלאחר הצבא היא תקופת מעבר והיא חולפת לאחר שכל אחד 'מתביית' על הכיוון שלו בחיים וממשיך הלאה. בתקופה הזו היה לי צורך להיפגש עם חבריי גם אם זה היה בשעות מאוחרות וגם אחרי שעות עבודה מרובות ולפני יום עבודה חדש.
באחת הפעמים התקשרו אלי חברים בסביבות אחת עשרה בלילה והזמינו אותי לצאת. כשיצאתי לכיוון הפתח שאלו אותי הורי, שכבר התכוננו לשינה, לאן אני הולך.
"לפאב" עניתי.
"אני לא מוכנה לזה" אמרה אימא שלי, ספק לאבא שלי ספק לי.
"מה זאת אומרת את לא מוכנה? אני לא שואל, אני מודיע" אמרתי בתקיפות.
"זה לא הדרך שלנו. זה לא מתאים לנו" המשיכה אמי בעקשנות לדבר אל חלל האוויר.
"מה לא הדרך שלנו?" התרגזתי "אני בסך הכל הולך לשבת עם חברים קצת".
"לא מספיק שלא ישנתי בלילות שלוש שנים כשהוא היה בצבא, עכשיו זה?"
עכשיו ממש כעסתי. "את לא ישנת בלילות? תגידי, את חושבת בכלל על מה שאת מדברת? אני, אני הייתי שם. אני שכבתי בקור ובבוץ במארבים ועכשיו כשאני רוצה קצת ליהנות אז גם את זה את לא תתני לי? אני לא שואל אותך!" אמרתי ויצאתי.
והמצב רק הלך והחריף. הרגשתי לא נוח בחברת הורי. הרגשתי שהם שופטים ומגבילים אותי. מכיוון שידעתי שאם אבקש את הרכב הם יתחילו לעשות לי תנאים – הפסקתי לבקש. לא רציתי לתת להם שום פתח להעביר עלי ביקורת. התקשרתי לאיתי והתייעצתי אתו. הוא הציע לי לעבור לדירה שכורה.
"אבל מה אעשה בחיים? מה ללמוד? מה הכיוון שלי?" שאלתי את איתי.
"חינוך".
"חינוך??? מה לי ולחינוך? אני בקושי יודע מה אני רוצה מעצמי!" אמרתי.
"אני יודע שעכשיו זה נשמע לך מפתיע, אבל זה מה שמתאים לך".
"מה מתאים בי לחינוך?" שאלתי.
"אתה אדם שאוהב אנשים, אתה רגיש. תוכל להגיע אל האנשים ולא להיות המורה שכולם שונאים. אתה תהיה מחנך אמיתי".
"אבל איך זה שאני לא מרגיש שום נטייה לזה? אני לא מרגיש שמח במיוחד או שנגלה לי פתאום התחום שלי עכשיו כשסיפרת לי?"
"אני יודע שזה נשמע לך מוזר כי זה בכלל לא היה במודעות שלך עד עכשיו. צריך לתת לדברים זמן לחלחל ולאט לאט תיכנס לזה".
באמת לא הרגשתי שום משיכה ללמוד הוראה אבל היה כאן משהו חדש לגמרי. בפעם הראשונה בחיי מישהו שחשבתי שמבין אותי הראה לי כיוון ברור לגמרי. לא מעורפל, לא כללי – חד משמעי.
כשהצעתי לפני איתי את הרעיון של טיול או סתם נסיעה כדי 'להתפרק' קצת הוא הגיב:
" 'להתפרק'? למה אתה צריך 'להתפרק'? מה שאתה צריך זה לבנות. הצבא מצוין בפירוק. הצבא שיחרר אותך מהפחדים שלך מחברה, מהניתוק מהחיים. אבל הצבא לא בונה שום דבר. לא! אתה לא צריך 'להתפרק' ".
פרשתי בפני איתי גם בעיה נוספת: בזמן שירותי הצבאי הייתי הדתי היחיד כמעט ובכל מקרה הבולט ביותר. החזקתי בזהות הזו בעקשנות למרות שזה הביא עלי קשיים מרובים. ההיצמדות לזהות שלי כדתי עזרה לי לשמור על עצמי, לא להיסחף עם הזרם. הדתיות שלי גרמה לכך שגם אם הייתי מעוניין למחוק את עצמי בחברה – לא יכולתי. הייתי שונה והיה משהו שהזכיר לי את זה כל הזמן. כל זמן שהיה איום מבחוץ לסחוף אותי, למחוק את הייחודיות שבי, התעקשתי להישאר דתי בכוח. לא רציתי שהחוץ ישלוט בי, יכתיב את מהלכיי. אבל הצבא הסתיים והחלטתי שאני חייב לברר לעצמי באמת לשם מה אני דתי. על דרך החיוב ולא על דרך השלילה. ידעתי שכרגע אם לא יהיה משהו חדש איהפך לחילוני.
"הגיע הזמן להתקדם" אמר איתי. "אני חושב שאתה צריך לבוא ללמוד בישיבה שלנו".
הרעיון הזה היה מבחינתי בלתי נתפש. שאיתי יציע לי ללמוד באותו מקום שהוא לומד בו, יחד אתו! זה אומר בעצם שעליתי שלב. איתי היה אחד האנשים המעניינים ביותר והמתוחכמים ביותר שפגשתי וללמוד אתו לא היה משהו שהייתי מעז בכלל להציע. חשבתי שאולי הוא התבלבל: הוא בטוח שהוא מציע דבר כזה לי? לא הייתי ראוי בעיני עצמי למעמד הזה.
"אתה צריך לבנות לעצמך סדר יום. סדר לך את היום כך שתוכל לשלב לימודי הוראה במקביל ללימודים בישיבה. הלימודים בישיבה כמובן ברמה פי כמה יותר גבוהה אבל אתה גם צריך תעודה. כשתהיה פה אנחנו גם נמשיך להיפגש אם תרצה ואולי אפילו ללמוד ביחד".
איתי סידר לי דירה שכורה תוך זמן קצר – עברתי לגור עם קרוב משפחתי הרחוק, שהפנה אותי מלכתחילה לאיתי, אבי.
קצת לפני שעברתי אני זוכר שאבא שלי נכנס לחדרי כשישבתי והתכוננתי למבחן הפסיכומטרי.
"מה אתה מתכוון ללמוד?" הוא שאל.
"הוראה".
"הוראה של מה?"
"תנ"ך ותורה שבעל פה" עניתי.
"למה שלא תלמד מחשבים?" שאל.
"כי אני לא רוצה ללמוד מחשבים, אני לא אהיה טוב בזה. אני רוצה ללמוד הוראה".
"אתה באמת רוצה ללמוד הוראה?"
"כן" השבתי וחשבתי שסיימתי את הדיון.
"אז אולי תלמד הוראת מחשבים?"
עזבתי את עיסוקי ופניתי בתנועה חדה אל אבא שלי. "אבא, תגיד אתה עוסק במחשבים כבר, נגיד, שלושים שנה בערך?"
הוא הנהן.
"ואת האמת, אתה אוהב את המקצוע הזה?"
הוא עשה פרצוף מהסס ולבסוף אמר בסבר האומללות חסרת האונים שלו: "לא".
"יופי" עניתי "אז למה אתה ממליץ לי לעשות את זה, אה?"
המעבר לירושלים היה דף חדש. כל העולם הקודם שלי היה במרכז הארץ. אבל אני לא הרגשתי שוויתרתי על משהו. להפך. לא היה לי בשביל מה להישאר. גם חבריי מהצבא עברו לעדיפות שנייה. פתחתי בחיים חדשים.
עכשיו, כשסימנתי סוף סוף מטרה בחיי, רציתי לחתור להגשים אותה בכל הכוח. רציתי כבר להיות שם כמה שיותר מהר. לא טיול, לא מותרות, לא תענוגות. קודם כל להגיע למשהו יציב, לעצמי, ואז לעצור.
המעבר לדירה השכורה הביא אמנם להרגשת שחרור אדירה. זהו, לא צריך יותר לתת דין וחשבון להורי. אבל הייתי צריך גם להתחיל לדאוג לעצמי להכל: כביסה, אוכל, לנקות, לשלם חשבונות. אומנם הייתי חייל קרבי במשך שלוש שנים ואפילו מפקד אבל בחיים הייתי טירון. אפילו מפקיד הבנק פחדתי לדרוש שירות. ראיתי בפקידי הבנק אנשים חשובים שאסור לבזבז את זמנם סתם. צריך לבוא אליהם עם שאלות ברורות ומנוסחות בקפידה.
הייתי צריך להתמודד עם עוד משהו: לא היו לי חיי חברה ובעצם הייתי לבד רוב הזמן. את הבעיה הזו ניסיתי לפתור ביצירת קשר חם עם אחד משותפיי לדירה. אבי היה עסוק כל היום בלימודי ההנדסה שלו וכמעט שלא ראיתי אותו. בכל זאת הוא שם לב שאני מחפש משהו.
"אולי יעניין אותך לקרוא את זה" אמר אבי והגיש לי חוברת דקה.
על החוברת היה כתוב רק: "שיטתו של הרב דימשיץ". לא ידעתי על אותו רב כלום חוץ מן העובדה שהוא הרב של איתי.
תגובות