ביום טקס הסיום לא האמנתי שזה קורה לי: זה אני! סיימתי קורס מפקדים בצבא. אני!
מפקד המחלקה עבר לידי ואמר לי בהצלחה. לא עניתי לו. אחר כך פגשתי את איל ולאחר שבירך אותי, אמר לי : "תשמע, לא יכולתי להגיד לך עד עכשיו כלום, בגלל הלויאליות, אתה יודע…אבל מה שקרה אז בוועדת הדחה היה שאחרי שיצאת אני דיברתי בכל הכוח לטובתך וכנראה שמפקד הפלוגה הבין שיש פה משהו אישי נגדך ולכן החליט להחזיר אותך".
אהה! לתומי חשבתי שה "נאום" שלי עשה את ההבדל. למעשה, אם איל לא היה שם הייתי עף מהקורס. כמעט אף פעם לא מחזירים מישהו שהחל תהליך הדחה. שוב הביא "צירוף מקרים" להצלתי. נעשיתי מפקד.
פרק חדש
אומרים שבהתחלה עדיף להיזרק ישר לתוך המים – וזה בדיוק מה שקרה לי. כשהגעתי למחלקה עליה הייתי צריך לפקד, פגשתי את ליאור, מפקד המחלקה והוא אמר לי ללכת להציג את עצמי לחיילים.
איך? לא היה לי זמן לחשוב על זה או להכין את עצמי. אין עוד חזרה גנרלית. זה הדבר האמיתי. הלכתי לכיוון המחלקה. זה היה שבוע אימון של לחימה בשטח בנוי ומספר מבנים היו פזורים בשטח המדברי השומם. כל החיילים חיפשו צל מהשמש הקופחת. אמרתי לאחד החיילים לקרוא לכולם לשבת במקום אחד כדי שאוכל להציג את עצמי. החיילים החלו להתכנס ורק אחד נשאר לשבת במקומו. אחד החיילים מתוך הקבוצה קרא לו: "עקיבא, בוא כבר".
עקיבא הסתכל עליו במבט אדיש וענה: "אין לי כוח. תעברו אתם לכאן".
החייל שקרא לו אמר: "אבל כולם יושבים שם".
עקיבא הפנה את ראשו רק חצי דרך לכיוון בו ישבו שאר החיילים ואמר בקול (לא רם מדי):"הי, כולם (במלעיל), תעברו לפה".
הוא היה בחור די משעשע אבל אני הייתי בלחץ. עוד לא הצגתי את עצמי וכבר משחקים אתי. צעקתי עליו שיעבור מיד לשבת עם כולם והוא עבר לשם תוך שהוא רוטן. עמדתי מול החיילים ופשוט לא ידעתי מה להגיד להם. הרגשתי כאילו אני משחק תפקיד. זה לא באמת אני שמפקד פה על אנשים. לא ידעתי איך לעשות את זה. זה לא בא לי בטבעיות. אבל הייתי חייב לעשות משהו.
הפיקוד על חיילים הביא בעצם לחשיפה של הבעיה שלי במלוא עוצמתה: אין לי ביטחון עצמי. מפקד אמור לדעת יותר ולהיות בטוח במה שהוא עושה ואילו אני הרגשתי שאני טועה בכל דבר – גם כשצדקתי. כל הדברים שהייתי אמור להבין בהם כמו למשל, איך לכבוש פסגה של הר, לא באמת עניינו אותי. לכן גם לא הצלחתי בהם. כל פעם שהייתי צריך לנהל משהו, הייתי נכנס ללחץ ורק מחכה שייגמר. ההרגשה שלי הייתה שכל הדברים האלה, הצבאיים, הם משהו חיצוני שנמצא עלי, לידי, מסביבי, אבל לא באמת קשור אלי. זה לא הייתי אני. חייתי בבועה שבה הגרעין הפנימי שלי רוצה בעצם כל הזמן שיעזבו אותו – לא בגלל שפחדתי מאחריות אלא בגלל שידעתי שבתחום הזה אני פשוט גרוע. בכל פעם שנדרשתי להיות מפקד הייתי בלחץ וחרדה. ידעתי שאני לא שולט בעניינים ולכן כל הזמן הייתי במתח, מחכה לפשלה. אז איך בכלל הייתי מפקד?
אהה! כאן אני מגלה לכם סוד גדול שכל אויבי אף פעם לא הצליחו לגלות. הייתי אומן ההקשבה.
תמיד הייתי אדם שמקשיב לאנשים. הייתי אוהב לשמוע סיפורים של אנשים על עצמם ומתעניין בהם. וכשבן אדם מרגיש שאתה מתעניין בו, הוא נהנה לספר. כשנכנסתי לתפקיד לקחתי על עצמי להכיר כל חייל הכי טוב שאפשר. הייתי אחראי על עשרה חיילים והכרתי עשר משפחות. גרמתי לחיילים לרצות לפתוח את הלב בפניי. האזנתי לכל אחד מהם מתוך עניין אמיתי ולא בכאילו. הרגשתי כמו אבא לחיילים שלי והתייחסתי לכל בעיה שלהם בשיא הרצינות. האכפתיות והלבביות שלי קנו את החיילים וזה בעצם הדבר היחיד שאפשר לי לפקד.
כשנכנסתי לתפקיד היה אתי מפקד נוסף, דרור. הוא היה בחור טוב וגם שנון. אבל הוא היה גם "ראש קטן". הוא לא אהב לעבוד קשה. יכול להיות שהוא התעייף כי הוא כבר היה מפקד כמה חודשים ואילו אני הגעתי כשהחיילים היו באמצע מסלול. באחד הלילות, קרא לי אחד החיילים מחוץ לאוהל המפקדים. כשחזרתי, התיישבתי על המיטה וחלקתי את לבטי עם מפקד אחר, לופו שמו. אמרתי לו בטון מיוסר ומאשים את עצמי כי אני מפקד גרוע וכי איני יודע מה לעשות והלוואי שהייתי כמוהו. לופו, בחור טוב לב שנחשב גם למפקד טוב ואהוד, אמר לי: "אתה יודע, יש לי דרך לבדוק מי מפקד יותר טוב. תסתכל למי החיילים קוראים יותר. שמתי לב שאתה כאן שבועיים והחיילים קוראים רק לך".
באמת? לא שמתי לב. העידוד הזה של לופו היה בהחלט חשוב לי. אז מסתבר שבכל זאת אני מצליח איכשהו.
וכך הייתי בעצם מפקד כפול: בתחום המבצעי – גרוע; בתחום האישי – מצוין. ליאור, מפקד המחלקה, לא היה מרוצה ממני, בלשון המעטה. לאחר אחד התרגילים שעשינו הוא האשים אותי שלא עבדתי כמו שצריך. התווכחתי אתו ואז הוא הטיח בי בכעס: "אתה לא יודע לקבל ביקורת!".
האמת היא שזה נכון, אבל מה שקרה הוא שהתחלתי לעסוק בעצמי שוב ולא בביקורת. לא הצלחתי להפריד בשום אופן בין הביקורת שלו על התרגיל לביקורת עלי. למרות שהייתי הרבה יותר אכפתי, חרוץ ו"ראש גדול" מדרור, ליאור כעס עלי יותר.
הייתי די מבודד בתוך סגל הפיקוד. לא הצלחתי להשתלב באווירה החברתית. מצד אחד הייתי הכי רציני והכי מודאג כל הזמן. מצד שני, במבחן התוצאה, לא הייתי מפקד יותר טוב אלא פחות וגם לא השתלבתי בחברה. הרגשתי שוב את הרגשת הנחיתות המוכרת. לא היה לי נוח לשבת בחברת המפקדים כי הרגשתי כל הזמן שהם שופטים אותי על היותי מפקד לא טוב. הבדידות שיגעה אותי. אם בתור חייל לפחות יכולתי לשבת עם החיילים אזי בתור מפקד לא הייתה לי הפריבילגיה הזו. סבלתי מאוד ואפילו רציתי לחזור להיות חייל.
התקשרתי לאיתי להתייעץ אתו. אמרתי לו שאני סובל ואני לא יכול להמשיך ככה יותר.
"יש לך מטרה" הוא אמר. "אתה לא תלוי במה שהם אומרים. אתה באת לעבוד בצבא על האישיות שלך. אתה לא יודע איזה עבודה עצומה עשית. בשום אופן אתה לא עוזב מרצונך. אם ידיחו אותך, ידיחו. כל עוד לא הדיחו אותך סימן שאתה צריך להיות שם".
לא עבר זמן רב ודבריו עמדו במבחן.
היה מפקד אחד בסגל שהיה בחור מגעיל ממש. הוא היה אינטרסנט באופן מובהק ולא התבייש בזה. לא היה אכפת לו מחייליו בכלל והם כמובן הרגישו בזה ושנאו אותו. אבל הוא לא היה טיפש ובנוסף לשאר תכונותיו הבזויות היה גם חנפן. הוא דאג לשמור על קשרים טובים עם בעלי הכוח בפלוגה. גם המפקדים הכירו את אופיו אבל היות והוא דאג לא לעבור את הגבולות במקומות מסוכנים, הוא שרד. לא סבלתי את הטיפוס הזה ולא התחברתי אליו בשום דרך אבל העניינים התגלגלו כך שדרכינו נפגשו.
זה היה קשור לחופשה. פעם בארבעה חודשים מקבל חייל חופשה של שבוע. אבל מישהו צריך להישאר לשמור על הבסיס. כמובן שאף אחד לא רוצה להישאר. אבל יש כמה אנשים עם אורך רוח שמעדיפים להישאר מתוך חשבון פשוט: עכשיו, כשכולם יוצאים לחופש, ממילא לא מתאמנים אלא רק שומרים ויש הרבה זמן מנוחה בין השמירות. כשיחזרו כולם מהחופשה, יתחיל האימון ואלה שנשארו יקבלו את החופש שלהם כשכולם מזיעים – רווח כפול. מבין המפקדים נשארתי אני ונהניתי ממנוחה רבה. כמובן שחיכיתי לרגע שבו יחזרו כולם ואוכל לראות אותם מאחורי כשאהיה בדרך הביתה. אבל הם חזרו וזה לא קרה.
באתי אל מפקד הפלוגה והוא אמר לי שבינתיים אי אפשר לצאת כי צריכים אותי. הייתי מאוכזב כי גם אני, כמו כולם, רציתי חופש. עבר שבוע ועוד אחד ולא נראה סימן שאני הולך לקבל את החופש. הרגשתי שמפקד הפלוגה מתייחס אלי בזלזול ומתעלם ממני. ראיתי בהתנהגותו רשעות. הוא לא יכול לדבר אלי בשם הצורך. הוא יצא לחופשה בזמן שכל החיילים יצאו ואם יש משהו שמפקד צריך שיהיה לו זה דוגמה אישית. כלומר מפקד לא יכול להטיף מוסר לחייל שישמור כשהוא רעב אם לו, למפקד יש בטן מלאה. אני ציפיתי ממנו שיבין אותי וידאג קודם כל לתת לי מה שבעצם מגיע לי לא בחסד. לאחר שלושה שבועות הוא הבטיח לי לבסוף, כשרוחו הייתה טובה עליו, שאקבל חופשה של עשרה ימים, מחמישי עד ראשון, כפיצוי על העיכוב.
אחרי ארבעה שבועות מאז שחזרו כולם מהחופשה יצאתי גם אני לחופש. העברתי את הזמן בבטלה נעימה. במהלך השבוע שהייתי בבית ירד גשם זלעפות ואני שמחתי כפליים על כך שבמקום להיות באוהל עם רוחות פרצים, אני נמצא מתחת לשמיכת פוך חמה וישן עד שעה מאוחרת.
בבוקר יום שישי, העיר אותי אבי לפתע ואמר: "יש לך טלפון מהצבא".
חשתי את הפרפרים בבטן שמרגישים כשמשהו לא טוב קורה. טלפון מהצבא? זה לא יכול להיות משהו טוב. השעה הייתה שש וחצי בבוקר.
על הקו היה המפקד המגעיל. "הלו יגאל, זה יאיר, אתה צריך לחזור היום להחליף אותי".
"מה? איזה להחליף אותך? על מה אתה מדבר? החופשה שלי היא עד יום ראשון, דיברתי על זה עם משה".
"זה משה החליט לא אני" אמר יאיר.
"אני לא מאמין לך" אמרתי לו "אני לא מגיע".
סיימתי את השיחה וחזרתי לישון. את השיחה שכחתי לגמרי.
ביום ראשון בבוקר, כשהגעתי לבסיס, פגשתי את ליאור, מפקד המחלקה.
"אתה לא יכול להיכנס לפלוגה" עצר אותי ליאור.
"מה? מה זאת אומרת?" לא הבנתי.
"משה החליט. הוא עוד מעט יגיע ותוכל לדבר אתו".
"לדבר אתו על מה? מה קרה?"
" לא יודע" ענה ליאור. "אתה יכול בינתיים לחכות אם אתה רוצה אצל מפקד הגדוד".
"אבל למה? מה קרה? ליאור, אתה בטוח יודע מה העניין. תגיד משהו".
"משה רותח עליך על זה שלא חזרת ביום שישי" אמר לבסוף.
"אבל לא הייתי צריך לחזור ביום שישי. אני סיכמתי אתו מראש".
ליאור לא התרגש. "טוב, על זה תדבר אתו כשהוא יגיע. זה לא משנה הרבה. אני כבר מזמן רציתי לעשות את זה".
"רצית לעשות מה?"
"הלכתי למפקד הגדוד לפני כמה שבועות ודיברתי אתו עליך" אמר ליאור והסתכל לרצפה "אמרתי לו שלדעתי אתה לא מתאים להיות מפקד ואני רוצה שיחליף אותך" באותו רגע הרגשתי כאילו הוא הכניס לי סכין בגב וסובב אותה. הוא המשיך. "מפקד הגדוד אמר לי שאין ברירה כי אין מפקדים אחרים ואני צריך להמשיך אתך". עמדתי שם והבטתי בו מבלי יכולת להגיב. אחרי מספר דקות שאלתי "ומה עכשיו?"
"לא יודע" ענה "אבל כנראה שלפה כבר לא תחזור".
לאחר זמן קצר הגיע משה, מפקד הפלוגה. הוא נראה עוין ועצבני. נכנסנו, אני, הוא וליאור לאוהל המשרד שלו. הסיטואציה הזו כבר הייתה מוכרת לי, אלא שהפעם לא היו לי קלפים נסתרים לטובתי.
"אני לא מבין מה קרה" אמרתי לו מיד כשהתיישבנו.
"אתה לא מבין?" זעם "אני אומר לך להגיע ביום שישי ואתה מגיע היום".
"אבל סיכמנו שאני מקבל עשרה ימים".
"אני לא זוכר שסיכמנו דבר כזה ובכל אופן אם אני אומר לך לבוא אתה בא. מה שעשית זה סירוב פקודה".
"אבל אתה לא מבין. יאיר התקשר אלי ואמר לי לחזור בזמן שידעתי שיש לי עשרה ימים. לא האמנתי לו. הייתי בטוח שהוא מנסה לדפוק אותי, הרי אתם מכירים אותו ויודעים שזה לא מופרך. דווקא בגלל שזה הוא שהתקשר ידעתי שזה בלוף".
נראה היה שלטיעון הזה היה משקל בעיניו.
"זה לא העניין היחיד. אתה לא מתפקד. ליאור כל הזמן מתלונן עליך שאתה לא מבצע דברים כמו שצריך וזה לא משתפר".
"אבל למה לא אמרת לי כלום עד עכשיו?" שאלתי.
"הנה אני אומר לך".
"אבל למה בפתאומיות כזו. הרי יכולת להזהיר אותי ואז הייתי יכול לשפר. אתה נופל עלי פתאום באיום של הדחה, 'אל תיכנס לפלוגה' בלי שהייתי מוכן לזה בכלל" מחיתי "וחוץ מזה, אם הייתי מפקד כל כך גרוע כמו שאתה אומר, אז למה בעצם לא העפת אותי עד עכשיו?"
"כי החיילים אוהבים אותך ואתה טוב בשבילם" ענה.
הייתי מבולבל. מצד אחד הוא מאיים עלי בהדחה ומצד שני מסביר לי שאני אהוב על החיילים ובגלל זה הוא לא מדיח אותי.
"אז מה יהיה?" שאלתי.
"אני נותן לך עוד הזדמנות" אמר משה. ראיתי את התסכול על פניו של ליאור. הרי הוא כבר ניבא לי שלא אחזור לפלוגה והנה הוא שוב צריך לעבוד אתי.
יצאתי מבולבל. הרגשתי נבגד על ידי ליאור. אהה! בזמן שהוא חייך אלי הוא הלך מאחורי גבי לדבר עם מפקד הגדוד שידיח אותי. הרגשתי גם אשמה על כך שאני מגיע למצבים האלה. למה זה קורה לי. למה דווקא לי? עכשיו כשהסיפור חזר על עצמו כמעט במדויק הרגשתי שהבעיה היא בי. אבל גם הרגשתי סוג של ניצחון: שוב ניסו להדיח אותי, שוב התמודדתי מול כוחות חזקים ממני שלא היססו לפעול בעוצמה, בנבזות ובעורמה – וניצחתי. אמנם נדחקתי לפינה. אמנם לא הצטיינתי. אבל לא נכנעתי. השבתי מלחמה.
וגם קיבלתי פידבק חשוב. "החיילים אוהבים אותך" אמר משה. וזאת כנראה הסיבה שלמרות הכל לא הדיחו אותי. בפעם הראשונה גיליתי את הכוח שטמון ביחס אנושי ואכפתיות.
ויתרתי על הרצון למצוא חן ולהתקבל על ידי הסגל. הייתי המפקד של החיילים. עד לסוף שירותי כמפקד הייתי במגע מועט ככל שיכולתי עם שאר המפקדים ומליאור כמעט התעלמתי. בינתיים הגיע לפלוגה קובי, מפקד כיתה חדש, ומיד התיידדנו. קובי לא היה דומה לי בשום צורה. הוא היה גבוה ונאה ואילו אני נמוך וממוצע למראה. הוא היה חברותי מאוד ו 'זורם', ואילו אני מופנם וביישן. אבל היה בינינו משהו משותף. שנינו חשנו אאוט סיידרים. קובי היה נראה תמים ונתן לכולם תחושה שהוא איזה 'ילד טוב ירושלים', אבל הוא היה נחש לא קטן וידע לדאוג לעצמו. גם לי וגם לו הצטברו במשך הזמן תלונות רבות על הקצינים שמעלינו. שנינו הרגשנו שהם דורשים מאתנו ומן החיילים דרישות שאינם דורשים מעצמם.
המצב החריף כשהיינו על גבול לבנון. הקצינים הטיפו לנו על חשיבות המשימה של שמירה על הגבול אבל פעם אחת יצאו כולם מהבסיס לאכול במסעדה בצפון, בלי להשאיר קצין תורן, כמו שהיו צריכים לעשות. קובי החליט שגם הוא עושה מה שבא לו. באחת השבתות הוא הסיע על רכב הסיור את הפקידה הפלוגתית "טרמפ" למועדון לילה. כדי לעשות את זה הוא עזב את גזרת הסיור לעשרים דקות – דבר אסור בהחלט. כשבוע לפני סיום תפקידינו שם מישהו גילה את זה לקצינים. מפקד הפלוגה רתח מזעם. הוא זימן אותנו, מפקדי הכיתות, לשיחה אחד אחרי השני. כשהגיע תורי נכנסתי מלא רוח קרב אל החדר בו ישבו כל הקצינים. הם הביטו בי כאילו אני פושע ואני שנאתי אותם על הצביעות שלהם. הפעם לא התכוונתי לשתוק.
"אתה ידעת מזה?" שאל משה בחדות.
"כן" עניתי. הקצינים תפסו את הראש בידיהם כלא מאמינים והזיזו את ראשם מצד לצד.
אחד הקצינים האחרים, הצבוע ביותר, הפנה אלי מבט עוין ונוקשה ושאל: "אתה לא חושב שהיית צריך לדווח לנו על זה?"
"ואתם לא עשיתם את זה? השארתם פה את הבסיס בלי קצין! אז אל תשחק לי אותה".
הקצינים היו המומים. משה, אדום כולו צרח עלי. "סתום ת'פה. אני יכול להעלות גם אותך למשפט. תיזהר ממני".
"אז תעלה אותי למשפט" התרסתי "ובמשפט אני אגיד מה שיש לי לומר עליכם"
"ע-ו-ף מ-פ—ה!" צרח.
"בסדר, תירגע, אני יוצא. גם אני לא מת עליכם" אמרתי וקמתי לאט ובשקט.
קובי נשפט ונשלח לכלא ואילו בי, בסופו של דבר לא נגעו. כך נגמר פרק הפיקוד שלי בצבא.
נשלחתי לפלוגה הרובאית. זוהי הפלוגה המקבילה לפלוגה המסייעת ויש בה גם כן 'צעירים' ו 'וותיקים'. אבל בפלוגה הזו לא היה לי עבר ולכן העדפתי להישלח אליה ולהתחיל דף חדש.
בפלוגה הרובאית היו רבים מבני המחזור שלי וקיוויתי להשתלב בקלות. באותו זמן הפלוגה ישבה בלבנון וחדרי המגורים שם היו מתחת לאדמה. החדרים היו ארוכים וצרים ובצורת גלילים. קראנו להם "צוללות". כשנכנסתי עם כל הציוד שלי ל "צוללת", ראיתי שכל המיטות תפוסות מלבד אחת. ניגשתי אל המיטה הזו ואז ראיתי שממולי הוציא אחד החיילים תמונות עירום של בחורות ורצה לתלות אותן על הקיר. הכרתי את החייל הזה. הוא היה אתי ביחד בטירונות ולצורך התחמקות ממטלות הניקוי היה טוען שהוא דתי וצריך להתפלל. הוא היה אחד מאותם אנשים שבגללם הייתי צריך להתנצל על כך שאני עם כיפה.
"גביזון, אתה לא תתלה פה תמונות עירום" אמרתי לו.
"למה?" הוא צחק את צחוקו המתריס, שהיה מוציא אותי מדעתי.
"כי אני דתי ואתה יודע את זה טוב מאוד".
"בעיה שלך. תמצא מקום אחר" והוא צחק לכיוון החבר'ה ששכבו על מיטותיהם וצפו בעניין בדרמה המתפתחת. זה אחד הדברים שהפכו אותו לנאלח בעיני: הוא היה חסר אישיות, ואת כל הנאתו היה שואב מהתחנפות לחזקים ממנו. הוא התגרה בי כי ידע שאני חדש ואני עדיין חסר מעמד.
"אתה יודע טוב מאוד שאין מקום אחר" אמרתי. הוא סימן בידיו שלא אכפת לו.
"אני מזהיר אותך" אמרתי לו "התמונות האלה שוות לך בטח הרבה כסף, אז תוריד אותן כי אם לא אני אקרע אותן".
הוא צחק שוב לכיוון האחרים כאומר 'תראו את זה'.
עשיתי תנועה מהירה לכיוון התמונות. גביזון חסם אותי וניסה לדחוף אותי.
"אתה מוריד את זה או לא" צעקתי תוך שאני הודף אותו.
תגובות