אולי זה הרגע שציפיתי לו? אולי זהו רגע השינוי? אולי עכשיו הבין הרב סוף סוף לעומק מי אני ומה רע לי והבעיה תיפתר? אולי הגיעה שעתי סוף סוף להיגאל?
"אוי" אמר הרב דימשיץ פתאום והסתכל בשעונו "מחכים לי. אני מאחר. אני חייב לעלות" והוא קם בפתאומיות והלך, כשהוא משאיר אותי שם בוכה ומיואש.
חיכיתי עוד זמן רב לבדי, ליד הספר הפתוח. הוא בטח יחזור, חשבתי, הרי זו פעם ראשונה שפתחנו את הנושא שהציק לי כל כך בצורה חד משמעית. סוף סוף הגענו לעניין. הרב דימשיץ הבין עכשיו מהי הבעיה האמיתית שלי. עד עכשיו כנראה שלא הסברתי את עצמי היטב אבל עכשיו זה ישתנה.
אבל הוא לא חזר.
השעות חלפו ואני נשארתי מדוכדך ומיואש במקומי. אבל משהו חייב לקרות, חייב! לא יכול להיות שהכל בחיים שלי יהיה כל כך גרוע תמיד ושאף פעם לא אגיע לכלום. אם כל כך רע, הרי חייב בסוף להגיע הטוב. והנה, זו הייתה ההזדמנות לטוב הזה להגיע, עכשיו, כשסוף סוף הרב הבין אותי…
חשבתי לתומי שיתרחש משהו, שיקרה משהו, אבל שוב, כמו תמיד בחיי, שום נס לא הופיע. השעות עברו וחלפו ואני נשארתי עם ייאושי לבד ושום שינוי לא גאל אותי.
אבל משהו כן קרה.
זו הייתה תקופת חג החנוכה – חג "הנסים" שלי.
בפנימייה הייתה מסיבה גדולה ובסיומה נשארתי כאחראי על התורנים בחדר האוכל. לקראת סיום עבודות הניקיון בחדר האוכל ניגש אלי צדוק וביקש שאגש לחדרו כשאסיים. באותו ערב הייתי קצת עצבני כי במקום ליהנות מהמסיבה הייתי צריך להיות אחראי עוד שעה על סידור חדר האוכל וניקיונו. כשיצאתי סוף סוף, ניגשתי אל חדרו של צדוק. הוא סימן לי בשקט על הכיסא וניגש להתיישב מצדו השני של השולחן. זה נראה לי מוזר וקצת רשמי.
"מה זה?" גיחכתי "אתה הולך לפטר אותי או משהו?"
התיישבתי בטבעיות בכיסאי וחיכיתי שצדוק יתחיל לדבר. צדוק לקח עט סימון זוהר מקופסה שעמדה על השולחן המשרדי והחל לשחק בה באצבעותיו. הוא לא הרים את עיניו.
"אני רוצה לומר לך, בשם ראש הישיבה כמובן, שאנחנו מודים לך על שירותיך…"
לא נתתי לו לסיים.
"…מודים לי על שירותיי" חיקיתי את קולו בלעג ובסרקזם "לא ביקשתי ממך להודות לי על שירותיי. אתה לא מתבייש? אתה מפטר אותי?!"
צדוק המשיך להסתכל על העט.
"בשיחה שקיימנו לפני חודשיים, אתה העלית את האפשרות שתעזוב ואנחנו כבר מצאנו לך מחליף".
"אבל אני לא רוצה לעזוב ואתה יודע את זה טוב מאוד" הטחתי בו בקול רועד מזעם.
"לצערי, כפי שכבר אמרתי, יש לך מחליף והעניין סגור". לא ראיתי שום סימן לצער אצלו.
"אז למה אתה משקר? תקרא לזה פיטורים וזהו!"
הוא עשה תנועה בראשו שלא אכפת לו לקבל את הפרשנות המתוקנת הזו.
"איך אתה מעז לפטר אותי, אני לא מבין? אני המדריך הכי טוב בבית הספר…"
"מי קבע?" שאל בציניות מתגרה "אתה?"
הבלגתי על ההערה הזו.
"אתה יודע טוב מאוד שהתלמידים רוצים אותי כמדריך שלהם וגם עם שני מורים מתוך שלושה מהשכבה של י"ב אני מסתדר, אז מי בדיוק החליט שאני לא מדריך טוב?"
"ראש הישיבה קיים דיון והוחלט…"
"…מה הוחלט? מה זה נקרא הוחלט? מה אתה מבלבל לי את המוח עם קלישאות? זה היה מישהו שהחליט, נכון? זה היה בן אדם עם שם ותפקיד ואני רוצה לדעת מי זה כדי שאוכל לענות".
"אני לא חייב להיכנס אתך לשאלה מי זה היה…"
"אה, אתה לא חייב…" אמרתי בציניות מרירה.
עכשיו הרגשתי את השנאה שלי אליו מתפרצת ועולה על גדותיה. אף פעם לא אהבתי אותו, את צדוק הזה. תמיד היה בו משהו מתחכם, מחושב, לא אנושי. הוא אהב מאוד את עצמו ומעולם לא ניכרו בו ספקות עצמיים. למעשה, צדוק בעצמו היה מועמד לפיטורין ברשימת ה "חיסולים" שנוצרה לקראת סוף השנה הקודמת, אלא שראש הישיבה התחלף ואתו השתנו גם כמה דברים אחרים. התקשיתי לקבל את הרעיון שצדוק, אדם שהתאים לחנך אנשים פחות ממה שאני התאמתי לנהל מפעל אטום, הוא זה שיפטר אותי. דווקא הוא! אבל צדוק נכנס לתפקידו בקלות ובטבעיות. הדיבור הערמומי והמסתיר הנדרש למנהל והרגשת השיכרון כתוצאה מכוחו הזמני בהחלט הלמו את אישיותו.
לפתע חדרה בי ההכרה שהעניין גמור. אני יכול להמשיך להתווכח כאן עם צדוק עד מחר אבל הוא כבר בא אלי כשהעניין סגור. פתאום הבנתי שאני צריך להתחיל לדאוג: לכסף, לעבודה, ל…מקום מגורים.
הכרחתי את עצמי להירגע.
"ומה עם פיצויים?" שאלתי את צדוק.
"אין פיצויים. הפיצויים שלך הם דמי האבטלה שתוכל לקבל כשתחתום בלשכה"
עד כמה שהמשפט הזה היה ציני ואכזרי ידעתי שאין לי הרבה מה לעשות. החוזה שעליו חתמתי היה לאחד עשר חודש בלבד ובכל שנה חדשה היינו חותמים על חוזה חדש. כך יצא שלא צברתי ותק בעבודה.
"ומה עם המגורים?" שאלתי.
"אתה תעבור בינתיים לחדר בפנימייה השנייה, כדי שלא תוסיף להיות במגע עם התלמידים, ותוך שבועיים תמצא לך מקום אחר".
"שבועיים? אי אפשר חודש? אני לא חושב שאצליח למצוא מקום חדש לגור בו תוך שבועיים".
"מצטער" אמר צדוק "ראש הישיבה לא מוכן ליותר. הוא עומד על כך כי כל יום נוסף שאתה נמצא פה זה לא בריא והוא מעדיף לצמצם את זה למינימום".
זהו.
זה נגמר. אין מה לעשות. יצאתי מחדרו של צדוק בראש מושפל ובצעד כבד.
אומנם היו לי ספקות רבים וקשים בקשר להתאמתי לעבודה בחינוך אבל כשקיבלתי את הודעת הפיטורים הייתי לא מוכן. ועוד מי מפטר אותי?! החלאות האלה?! האנשים הללו שהתלמידים שונאים אותם ולא מבינים כלום בחינוך?! לא הבנתי מנין יש לאנשים הללו את היוהרה והחוצפה לבוא ולפטר אותי. מה?! אין להם שום מודעות עצמית בכלל?! הם לא רואים איפה הם נמצאים?! הם לא רואים מה התלמידים חושבים עליהם?!
הייתה לי תחושה שהם יודעים שהם לא אהודים והם פשוט "שמים פס". הם ראו את עצמם כמחנכים, כלומר, מבחינתם הם היו אלה שיודעים ושרק צריכים לדאוג שהידע יועבר אל התלמידים בצורה נכונה ויעילה – לא היה דו שיח. אני, לעומת זאת, דווקא בגלל חוסר הביטחון והרצון לרצות תמיד, הייתי פתוח. הרצון הזה לדעת כל הזמן איך ומה חושבים עלי עשה אותי פתוח. לכן אני, כמדריך ידעתי הרבה דברים שאף אחד אחר בצוות ההוראה וההדרכה לא ידע.
אבל מה זה משנה עכשיו? חשבתי בדכדוך. עכשיו כל זה מאחורי. אולי אני צודק, אבל אני בחוץ והם ימשיכו לעשות את העבודה הגרועה שהם עושים וימשיכו להאמין שהתלמידים באמת מקשיבים להם. עולם כמנהגו ינהג.
קיבלתי חדר בפנימייה אחרת כמו שהובטח לי והעברתי לשם את חפציי. אבל אי אפשר היה להסתיר את המהלך מהתלמידים. אלו הבינו מיד, אף שהתחמקתי מלומר להם, שמפטרים אותי. מכיוון שהיו לי עדיין שבועיים נוספים לשהות שם – בזמן שאני מחפש מקום מגורים - לא יכלה ההנהלה לעשות דבר.
למחרת, ניצלתי כבר את מעמדי החדש והתעוררתי לקראת הצהרים. הלכתי לחדר האוכל וברגע שנכנסתי ראיתי תלמידים מצביעים עליי. עוד לפני שהבנתי מה קורה התחילה המולה גדולה ושמעתי את שמי בקולי קולות: "יגאל! טה - טה – טה; יגאל! טה – טה – טה" כל תלמידי השכבה הבוגרת בבית הספר דפקו בכוסותיהם על השולחנות וצעקו את שמי בקריאות קצובות. תלמידי השכבות האחרות ניצלו את הבלגן והצטרפו למהומה. בחיים לא הרגשתי כל כך טוב! זה הייתי אני, מלך ליום אחד! הרגשתי שאוהבים אותי, שאני רצוי, שיש לי כוח. ראיתי את כל המחנכים וצוות ההדרכה שישבו בשולחן הסגל מעיפים לעברי מבט תמה – הם, שלא זיכו אותי בהערכה דומה, לא הצליחו להבין. בעיניהם בוודאי היה כל העניין חידה מופלאה: יגאל?! איך הוא הגיע למעמד כזה?! מי הוא בכלל?! אבל השטחיות שהביאה אותם לחשוב כך לא עניינה אותי באותו רגע. צעדתי אל עבר שולחן הסגל באיטיות הרבה ביותר, כמו בהילוך איטי בסרט. התענגתי על כל צעד וצעד ועל כל מבט ומבט של חוסר אונים שנראה מצדו של ראש הישיבה. הראיתי לו, למנוול!
כמו במערבון, בו נפגשים במרכז העיירה הטוב והרע לעימות הגורלי של חייהם, כך ניצבנו אני וראש הישיבה אחד מול השני. ראש הישיבה ניצב כשמאחוריו תמיכת הסגל העלובה ואילו אני התקדמתי כשמאחוריי תמיכתם השואגת והמאיימת להטביע בסערה של המון צעירים משולהבים. באותו רגע אחד היה ברור לכולם מיהו המנצח.
ניגשתי אל מקומי הקבוע – ליד צוות עובדי התחזוקה והמטבח ולא ליד המדריכים והמחנכים – בלווי המבטים המודאגים של כל חברי הסגל. התקשיתי להסתיר את החיוך ואת שביעות הרצון שהרגשתי. העובדים הפשוטים הביטו בי בהערכה, חבריי לצוות ההדרכה בקנאה, ראש הישיבה בדאגה ושנאה, ואני – אני הייתי במרכז. בפעם הראשונה בחיי זכיתי להיות במרכז תשומת הלב כפי שחשתי שאכן מגיע לי.
כמו קיסר סימנתי לאחד מתלמידיי הנאמנים שייגש אליי וביקשתי ממנו (לא לפני שווידאתי שכל העיניים מופנות אליי בציפייה) להרגיע את הלהבות. אמרתי לו שאני עדיין לא רוצה להפעיל את התותחים הכבדים משום שיש עוד סיכוי אולי לשנות את הגזירה. אולי משא ומתן עם ראש הישיבה ישנה את דעתו ועדיף בינתיים לא לשרוף את הגשרים. התלמיד עשה את העבודה והרגיע את הרוחות. המשכתי לאכול את ארוחת הצהרים כאילו הכל רגיל אבל את האווירה בשולחן הסגל היה אפשר לחתוך בסכין.
סיימתי לאכול וקמתי לצאת. כשעברתי ליד ראש הישיבה הוא קם לפתע ממקומו וסימן לי לגשת אליו.
"אנחנו צריכים לשוחח" אמר לי.
"על מה?" היתממתי "העניין סגור. אני עוזב, וזהו".
"לא, זה לא ככה" חייך שוב את חיוכו המוכר "אתה בכל זאת עבדת פה תקופה ארוכה ואי אפשר לא לדבר לפני כן. אני אקבע לך זמן השבוע ונשב ונדבר כמו שצריך".
אולי בכל זאת המצב יתהפך?! הרי רק לפני מספר חודשים הכל נראה אחרת. ראש הישיבה הנוכחי נכנס לתפקידו בחיוך נעים ודיבר לעניין. היינו ב "אותו ראש", אני והוא. שנינו דיברנו על הצורך לדבר אל התלמידים ב "גובה העיניים". הרגשתי שיש כימיה בינינו הייתי בטוח שנסתדר מצוין. אז מה קרה?
חיכיתי בכיליון עיניים למפגש עם ראש הישיבה. אולי תינתן לי ההזדמנות להסביר את עצמי כמו שצריך. אולי הוא יבין שזו הייתה טעות, שהשמיצו אותי, שלכלכו עליי, בלי סיבה. אולי הוא יבין שזו הייתה טעות…
אולי גזירת הפיטורים לא באה ממנו. אולי…
כמעט שבוע עבר מאז דיברתי אתו בחדר האוכל והוא לא קרא לי. ואז, כשעברתי יום אחד במקרה ליד חדר המורים הוא עבר לידי וחייך שוב חיוך של התנצלות: "אנחנו צריכים לדבר. אני מצטער, הייתי קצת עסוק השבוע…"
"לא חשוב, זה בסדר" אמרתי ברפיון.
"לא, לא, אנחנו נדבר. הערב, זה בסדר, בשש וחצי, נאמר?"
בשש וחצי חיכיתי ליד משרדו של ראש הישיבה אבל הוא היה עדיין עסוק במשהו וביקש ממני להמתין. קצת אחרי רבע לשבע נפתחה הדלת והוזמנתי להיכנס.
"אני מצטער שחיכית כל כך הרבה זמן" פתח בהתנצלות ובחיוך. "זו שיחה שהיינו צריכים לקיים כבר לפני הרבה זמן".
הייתי נבוך. ראש הישיבה חייך אלי והתנהגותי הלוחמנית מלפני שבוע התפוגגה. הרגשתי רצון אמיתי לפתוח את הדברים ולדון אתו עליהם.
"האמת היא" אמרתי לבסוף "שאני לא יודע מה כבר יש להגיד. החלטתם שאתם מעיפים אותי וזהו".
"לא, אנחנו לא מעיפים" אמר ראש הישיבה בחיוך "אתה ללא ספק מדריך עם הרבה עוצמה והרבה כוחות נפש (היה חיוך מיוחד לביטוי "כוחות נפש" כאילו זו מחמאה עצומה) ויש לך בהחלט הרבה מה לתרום לתלמידים אלא…שלא כל כך בנקודת הזמן הזאת…במקום הזה…"
הנהנתי אל ראש הישיבה בהבנה. לא מתוך משחק. הוא אמר את הדברים כל כך יפה והמחמאה שלו על כוחות הנפש שלי באמת חדרה ללבי ומוססה את התנגדותי. האמנתי לו שהוא אומר את הדברים מתוך הזדהות אמיתית אתי. האמנתי שהוא מכיר באמת בכשרוני, אלא שבנסיבות מסוימות שנוצרו וכו' הוא חייב בלה בלה בלה וכו'
אבל מה בעצם הנסיבות שנוצרו?
"אבל מה בעצם הסיבה?" שאלתי נבוך, עדיין מתוך תחושה של שיתוף פעולה ולא מתוך התרסה.
"תשמע, הגיעו אלינו כל מיני תלונות על כך שאתה בעצם פתחת פה בחדר שלך…אתה יודע…חדר פסיכולוג…" את הביטוי הזה – חדר פסיכולוג – הוא השמיע במין פליאה כאילו אני והוא מסכימים ללא ספק שהרעיון הזה הוא בלתי הגיוני בעליל.
"אבל מה בעצם הבעיה?" התעוררתי "הרי אני עשיתי את זה כדי לעזור לתלמידים, לא בשביל עצמי. הייתי יכול לעשות לעצמי חיים קלים כמו כל האחרים ולא לעשות כלום…מה?!"
ראש הישיבה הסתכל לנקודה מאחורי גבי וקצת מעלי. הסתובבתי באופן אוטומטי לראות מה יש שם.
"לא, לא, כלום. תמשיך" ביקש ראש הישיבה בחיוך.
"…אמרתי שהייתי יכול לעשות לעצמי חיים קלים ולא לעשות כלום אבל רציתי לעזור".
"טוב, אתה לא יכול להגיד שכולם לא עושים כלום" אמר ראש הישיבה. הוא אמר זאת בחיוך, כדרכו, אבל רצה להראות לי שהוא זה שיגיד את המילה האחרונה.
"לא חשוב" אמרתי. לא רציתי שהוא יתפוס אותי במילה "מה שהתכוונתי…"
שוב נעצרתי. ראש הישיבה ניסה לא להיתפס אבל שמתי לב בבירור שהוא מטה קצת את גופו הצידה ומנסה להביט אל נקודה שמעבר לי. הפעם לא הבטתי לאחור.
"…הוא שרציתי לעזור ולכן התאמצתי וכן – גם עשיתי טעויות".
"נכון, רצית לעזור" אמר ראש הישיבה בנימה אוהדת "אבל מה אני יכול להגיד להורה שבא אלי ומתלונן שאתה אמרת לבן שלו כל מיני דברים?"
"מי?"
"אבא של יוני. הוא היה אצלי לפני שבוע והוא בא בכעס גדול: יש לכם מדריך בשם יגאל? הוא שאל, ואני התפלאתי על הכעס בדבריו, וכששאלתי אותו מה הבעיה הוא אמר ש 'המדריך הזה' אמר לבן שלו שהוא צריך לעזוב את בית הספר וללכת לעבוד. בהתחלה התפלאתי ואמרתי לעצמי יגאל?! לא יכול להיות" כאן הוא חייך אלי כאילו הוא משתף אותי במשהו חברי "אבל אז התחלתי לשמוע עוד דברים מכאן ועוד דברים מההוא וכמובן, את זה שפתחת פה, כמו שאמרתי, חדר פסיכולוג…"
"זהו?!" שאלתי "ועל זה מעיפים אותי? הרי יש לי מה לענות על זה…"
"מה?"
"אני לא אמרתי ליוני לעזוב את הלימודים. מה פתאום! מה שאמרתי לו זה שבגלל שהוא לא עושה כלום עם עצמו בבית הספר כבר היה עדיף שילך לעבוד. מה שאמרתי היה באופן תיאורטי. תיאורטי!"
"טוב, ויש כמובן את העניין עם היועצת…"
"…אבל זה היה בשנה שעברה! זה נגמר!"
"כן…אבל…טוב…בכל אופן, אני לא יכול להאריך כרגע, אני מתנצל" עכשיו הוא כבר לא חייך "רציתי רק שלא תלך מפה ברגשות רעים כלפי המקום…"
"…אבל יש לי רגשות רעים כלפי המקום" מחיתי. אבל הוא כבר קם.
"…טוב…" הוא נראה ממש במצוקה "אני ממש חייב ללכת. להתראות ובהצלחה" והוא ממש נמלט משם.
המשכתי לשבת על הכיסא בחדרו המום והרהרתי בפרטי השיחה. מה היה כאן? הוא לא ניסה בכלל להקשיב לי. אז בשביל מה הוא קרא לי?
כשקמתי לצאת עמדתי לרגע מול הקיר.
אהה!
השעון!
על זה הוא הסתכל כל הזמן. עד כמה שזה היה בלתי מתקבל על הדעת זה היה ההסבר המתאים: לאחר כמעט שלוש שנים של עבודה במקום, בשיחת הפרידה שאמורה הייתה להיות שיחה מרככת, לא הצליח ראש הישיבה למנוע את עצמו מהצורך הכפייתי שלו להביט בשעון. היה לו לוח זמנים! לאחר שלוש שנים, כל מה שהוא היה יכול להקדיש לי זה עשר דקות. וכשהשיחה הלכה לכיוון אישי יותר, כשהרגשתי פתאום שאני פותח את הדברים שמציקים לי, הוא פשוט קטע אותי באכזריות באמצע כי זה התנגש לו עם לוח הזמנים לשעה שבע.
איזה יקה!
איזה חוסר אנושיות!
אתה כבר מפטר אותי אז לפחות תן לי להתבטא!
אבל לא. גם זה לא. והבן אדם הזה, הטיפוס חסר הרגישות הזה - הוא מחנך?!
אולי בעצם, התחלתי להרהר, הוא בכלל לא התכוון להיות נחמד או לרכך את הפיטורין. אולי מה שההנהלה עשתה זה בעצם למשוך זמן. הם נתנו לי להאמין שיש עוד סיכוי לפתור את המשבר ובינתיים משכו אותי בהמתנה עוד שבוע. מכיוון שאני הרגעתי את התלמידים, המשבר המיידי חלף, הם הכניסו בינתיים את המחליף באופן יחסית חלק, והמומנטום שלי – אבד.
נשאר לי עוד שבוע.
אחד מן התלמידים הקרובים אלי התקשר מביתו לשאול בשלומי ושאל מה אני מתכנן לעשות.
"מה כבר יש לי לעשות?" עניתי "דפקו אותי. אכלתי אותה. אני צריך למצוא מקום לגור בו".
"חכה רגע" אמר לי אותו תלמיד "אבא שלי עורך דין. אני חושב שכדאי לך לדבר אתו? הוא אמר לי שיש כמה דברים שאתה יכול לעשות".
"אני לא רואה איפה אפשר…"
"מה אכפת לך לדבר אתו? להפסיד, לא תפסיד".
"טוב, בסדר".
"שלום יגאל" אמר עורך הדין בקול נמרץ "אני מבין שפיטרו אותך?!"
"כן" אמרתי בקול נכאים "אני לא יודע מה לעשות…"
עורך הדין קטע אותי. "זאת אומרת שנתנו לך מכתב פיטורין?"
"לא, אבל זה סגור, צדוק קרא לי ואמר לי שתוך שבועיים…"
"אם אין לך מכתב פיטורין ביד – אתה לא מפוטר!"
"מה…מה זאת אומרת…אבל א…"
"אל תזוז לשום מקום! איפה אתה נמצא כרגע? בחדר בפנימייה? מצוין! קח דף ועט ותתחיל לרשום את מה שאני מקריא לך: א'…"
הוא הקריא לי עשרה סעיפים רהוטים ומשכנעים המסבירים להנהלה את מצבי בפנימייה. מתי הוא הספיק לחשוב על זה? הוא ניסח משפטים כל כך מדויקים והכתיב לי יותר מהר ממה שהספקתי לכתוב. הוא הכניס בי רוח חדשה.
"אתה עדיין עובד של בית הספר עד שלא יתנו לך מכתב פיטורין ביד, הבנת?"
המהמתי.
"וחשוב מאוד" המשיך "אתה לא זז מהפנימייה כי זה עלול להתפרש כאילו אתה מודה שפיטרו אותך. מבחינתך אתה עובד רגיל. לך לרכז ההדרכה, הצדוק הזה, ותגיד לו שאתה רואה את עצמך כעובד מן המניין ושאתה מבקש שיטיל עליך משימות"
"משימות?! אבל…" לא הבנתי על מה הוא מדבר.
"…וכל מגע שלך עם ההנהלה – תתעד. אם דיברת עם צדוק, למשל, תלך מיד אחרי כן לחדרך ותכתוב: ביום זה וזה, בתאריך…בשעה… וכו', אמרתי לצדוק כך והוא ענה לי כך".
הוא עצר לשאוף אוויר.
"טוב, מחר על הבוקר, תיגש למזכירה של בית הספר ותיתן לה עותק אחד של המסמך שהכתבתי לך, ועותק שני – שהיא תחתום עליו ויוכיח שהם קיבלו את המסמך – תיקח אתך".
"טוב".
"תעדכן אותי" אמר במהירות וסגר את הטלפון.
הייתי המום מן המהירות המדהימה שבה תרגם עורך הדין את הרגשות הסוערים, המבולבלים והמדוכדכים שלי – לפעולות מעשיות. זה היה כאילו אני חשבתי "עוול" והוא – "יש לתת מכתב פיטורין בהתראה של ארבעה עשר יום…"; אני חשבתי "צביעות" והוא חשב על "…נסיבות המעידות על חוסר תום לב…". לכל רגש היה לו תרגום משפטי.
פעלתי באופן מדויק לפי הוראות עורך הדין החדש שלי.
עורך הדין החדש שלי?!
עצם הרעיון ש "יש לי עורך דין", לי, ילד בן עשרים וארבע, נראה לי משעשע. נהניתי כל פעם מחדש מהרעיון של לומר למישהו: 'אני אתייעץ עם עורך הדין שלי…'.
