זה היה היום הכי מפחיד בחיים שלי,               שבוע שלם תרגלנו כניסה לבית ושהגענו - הוא לא היה בבית.                                              זה היה ברור שמשהו יתפקשש, אבל זה עוד כלום לעומת מה שקרה לי –  שכחו אותי בכניסה לכפר,

שתי הכיתות נעלמו ואני לא זוכרת מתי,     מתישהו נעצרתי וניסתי להוריד דגל של החמאס מאיזה עמוד, ואז המשכתי בתנועה מאד מבצעית, לבד.                                                       פתאום התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר, דבר ראשון שעלה לי בראש זה שאני צריכה לעצור, קודם לעצור ואז לחשוב.                                     

עמדתי שם כמו אנדרטה ולא ידעתי מה לעשות,  ידעתי רק שאני צריכה לעשות משהו ומהר, חשבתי מהר, הכי טוב מהר, לא איבדתי את עצמי, לא משכתי זמן, כמו שלימדו אותנו –           מהירות המחשבה כמהירות הקליע.                  

אישה שמנה שיצאה מהכפר הבחינה בי, אמרה "יהוד" הסתובבה  והתחילה לרוץ בחזרה לכפר, רצתי אחריה והיא הלכה ונהייתה יותר שמנה, היא לבשה מליון שכבות, סובבתי אותה אליי והכנסתי לה את הסכין בדיוק בתוך הלב, היא נפלה  ואני הורדתי לה את השמלה ונעלמתי מאחורי סוללת ה"גב אל גב", זרקתי את האפוד, הורדתי ת´מדים, לבשתי ת´שמלה , הוצאתי רעלה מנוילנת מהתא של חוסמי העורקים ושמתי אותה על הפרצוף שלי.             

באותן שניות כל הכפר הספיק להגיע, לקלל ולצעוק "מוות ליהודים", השמלה שלבשתי השפריצה דם ואני צצתי מאחורי הסוללה, רצתי אל תוך ההמון עם הנשק והתחלתי לבכות ולצעוק:"מוות ליהודים"(בערבית) ובכלל כל מה שאמרתי  וצעקתי שם היה בערבית, הם פשוט לא מבינים שפה אחרת, רצתי אל השמנה ששכבה שם, חיבקתי אותה ובכיתי וקיללתי והתפללתי לאללה שיציל את אמא שלי, כל הכפר התחיל לנחם אותי לירות באוויר ולצעוק "מוות" הם צעקו וצעקו ואני לא הבנתי כלום, אז המשכתי לבכות,  הכי טוב לבכות.                                         כשראיתי אישה אחת מתחילה לבכות איתי, קמתי והתחלתי לירות באוויר ולצעוק את כל המשפטים שאני מכירה בערבית: "אני אוהבת את פלסטין, מוות ליהודים, עצור והזדהה ..."                פתאום שמעתי  רכב מתקרב ואת כל הכפר צועק "חיילים מניאקים, להרוג את כולכם ",             אני צעקתי -"חיילים רוצחים, אנחנו נהרוג אתכם..." ופתאום יכולתי לראות איך כל הכפר תומך בהצעתי ואיך כולם מתחילים לירות ולזרוק בקבוקי תבערה על הכיתה שלי,                   כולם התכווצו אל מול הסופה הממוגנת ולא הפסיקו לירות, יריתי בהם, אחד אחרי השני, אף אחד לא שם לב, פתאום נפל אחד ועוד אחד, ואני רצתי מהר לחבק עם בכי היסטרי וצרחות בלי פרופורציה "אבא שלי, הם הרגו את אבא, רוצחים", יריתי בעוד שמנה וצעקתי "סבתא שלי, סבתא קומי, תהרגו אותם..." .              

" 1 א" זיהה את הקול שלי וביקש מהכיתה לנסות לא להרוג אותי, הוא סימן לי "תחילת תנועה" ואני נתתי נשיקה לסבתא והתחלתי לרוץ לכיוון הסופה כמו מתאבדת, יורה על הדלתות של הסופה וצועקת  "מוות ליהודים", נכנסתי לסופה, הדלתות נסגרו מהמהירות ונעלמנו תוך שניות.            כשעצרנו היה שקט מוחלט, הורדתי את הרעלה,  "1 א"  שאל אם אני בסדר,                   הסתכלתי על הדם שעל השמלה שלי, חייכתי ואמרתי :                              

"ככה זה ברומא, או שאתה רומאי או שאתה מת, עדיף להיות רומאי".