קראו לה אנה תוגיון

והיא הייתה כזה מין טיפוס טראגי כזה אבל ממש טראגי כזה. זה לא שהיא האמינה שרוע טוטאלי עוטף את הכל ושהכל ייחרב תוך כמה שניות או כל מיני שטויות ילדותיות כאלה, היא פשוט חיפשה משהו אחר לגמרי שאף אחד לא היה יכול להציע לה. כל הדברים היפים והטובים שהיו בעולם היו מתגמדים מול המשהו האחר לגמרי הזה ולכן העולם כולו היה מכווץ בעיניה של אנה. זה לא שהיא סבלה מדיכאון למרות שכולם ידעו שכן, אבל לא מזה הכל התחיל אלא מהמשהו האחר לגמרי הזה. אנה לא הכירה את המשהו האחר לגמרי הזה, היא גם לא ידעה על קיומו אבל התת מודע שלה ידע בתת מודע שלו. אנה ניסתה להרוות את צימאונה בכל מיני דרכים עתיקות-חדשות כאלה, היא הייתה שומעת כל מיני ברהמסים ושומנים וכולם נורא התעצבנו עליה, אבל היא ספגה את הכל אל תוך הבונקר המשובח שלה שהיה מרופד בשכבות עצומות של רגשות שיריים נעלים. היא הייתה יושבת שעות על גבי שעות בחדרים חשוכים, מדמיינת ניגוני סיפורים, חורזת רסיסי ניגונים ורוקמת מחזות אפלים. לפעמים היא הרגישה שכמעט והיא נוגעת אבל תמיד זה התחמק לה דרך סיבוכי קצות הנפש. הבונקר של אנה, הפלנטה של אנה וחומותיה של אנה, הן שהצילוה מחברה חסרת היגיון ובעיקר חסרת דמיון. כך התמשכו הדברים במשך שנים ארוכות, חלקן מעוברות, ואז היא פגשה את נפש נאנחה.