מבין כל הילדים שלמדו איתי ביסודי אני זוכרת הכי טוב את אושרי. זה לא כי היינו חברים טובים (להיפך, רוב הזמן ממש שנאתי אותו), וזה לא כי הוא למד איתי הרבה זמן (הוא בכלל עזב אחרי כמה שנים), זה אפילו לא כי הוא תמיד היה בכיתה (למען האמת את מירב שעותיו הוא בילה בעונש אצל המנהלת). את אושרי אני זוכרת בגלל החלזונות.

 כמו שאולי כבר הבנתם אושרי היה מהילדים האלה שמכנים אותם "מופרעים", אחד כזה שמציק לכולם, מרביץ הרבה ,מפריע באמצע השיעור ובעיקר אחד כזה ששונא הכל! אושרי שנא שיעורים, אושרי שנא מבחנים, אושרי שנא מורים, אושרי שנא תלמידים אבל יותר מכל אושרי שנא חלזונות.

 נשמע מוזר, אני יודעת והאמת היא שזה אכן היה מוזר אבל אושרי פשוט תיעב חלזונות מעומק לבו. בהתחלה הוא סתם היה נהנה להציק להם, להפוך אותם, לדרוך עליהם, למעוך אותם אבל לאט לאט זה כבר ממש הפך למלחמה קיומית בינו לבין החלוזונות, אם הייתם עוברים לידו בזמן שהוא מביט בחלזון מת ומקשיבים טוב הייתם אפילו יכולים לשמוע אותו ממלמל איזה "1:0 לאושרי" או משהו בסגנון.

 אני זוכרת שפעם באחת ההפסקות ראיתי אותו עומד במקום הקבוע שלו ליד השיח בחצר ומחפש חלזונות חדשים להתעלל בהם, לא התאפקתי ושאלתי אותו: "אושרי, אולי תסביר לי פעם אחת מה הקטע שלך עם חלזונות?!"

הוא לא ממש ענה, רק הסתכל בי במבט החצי מאיים שלו, ובזמן שהוא ניער חלזון מתוך הקונכייה שלו הוסיף בחיוך שטני :"נראה אותם מסתדרים בלי בית"

 בסוף השנה ההיא אושרי עזב לפנימייה, היו לו בעיות בבית והעירייה או הממשלה או מי שזה לא יהיה החליטו שעדיף לו לגור שם. מאז גדלנו ויצא לי לראות את אושרי עוד כמה פעמים כשהוא היה מגיע לביקורים. בזמן האחרון הוא כבר לא מבקר, מתרוצצת איזה שמועה שהוא והחברים שלו גנבו מכמה חנויות ועכשיו הוא במוסד לעבריינים צעירים.

החלזונות לעומתו מופיעים בשכונה שלנו כל חורף מחדש,עם הגשם הראשון. זה קצת מוזר כי למרות שיש עוד ילדים שנהנים להציק להם ולהפוך אותם לדרוך עליהם ולמעוך אותם איכשהו הם תמיד שורדים וכל חורף מחדש אני מסתכלת עליהם ופתאום מבינה את מה שאושרי ניסה להגיד, שבעצם זו לא כזו חוכמה גדולה לשרוד ככה, נראה אותם מסתדרים בלי בית...