[לא, לא...אני רוצה לחיות!! למרות קשיי ההישרדות ,אוף דווקא עכשיו אחרי כל המאבקים] היא חשקה כל כך להתאבד [לא נכון, אני בוכה, אני צועקת] אבל מבחוץ היא חייכה חיוך מתנשא, שערה מתנפנף ברוח, שולי גלימתה נוגעים ברכות באדמה ותכף היא תקפוץ מהצוק [למה? למה? בבקשה לא!]

משפחתה כולה: ההורים, האחים, אהובה היקר נרצחו כולם ע"י האציל, ז´אק פרנס וורמונד [אז מה, אז מה?! אני אתחיל מחדש, אתחתן, אקים משפחה] אבל היא לא תיתן לוורמונד לחזות בניצחונו היא תראה לו שלה זה לא אכפת [אבל כן אכפת לי, אכפת לי מאוד]

השומרים של וורמונד כבר רודפים אחריה, מחפשים בכל פינה, בודקים מאחורי כל צל חשוד [הלוואי שהם ימצאו אותי, הלוואי שהם יעצרו אותי] אך היא היתה מהירה, כחיה פגועה הנמלטת על נפשה, על הזכות היחידה שיש לה: למות [את לא מבינה שזה בכלל לא זכות בשבילי?!]

ואז הם הגיעו, השומרים ובראשם האציל ז´אק פרנס וורמונד [כן, כן יש!!] האציל צחק צחוק קר "אל תדאגי, יקירתי, אני אתפוס אותך, אין לך עוד דרך להימלט, את תהיי מוכרחה להתחתן איתי" אבל היא חייכה חיוך מלגלג [כן, אבל מבפנים ליבי נשבר, ואני מפחדת למות] "כך אתה חושב, ז´ק פרנס וורמונד" אמרה ביהירות [למה אני יהירה? תמיד רציתי להיות שקטה וצנועה] ואז היא קפצה [הנה עשית את זה, סוף סוף] השומרים והאציל וורמונד הביטו המומים [יופי פוליאנה, תמיד כשאת לא יודעת איך לגמור את הסיפור את גורמת לי להתאבד]