עִזבו אותי מהבלי העולם הזה ובואו נדבר על הבלי העולם הבא.
שם- כעץ משוח בשמן, הנישא על גבי ענקים- אפילו טיפה קטנה אינה נופלת. עליו, הנצמדים בחוזקה עצומה לַבדים, מחפים על מה שאינו בַּנראֶה.
ניחשתם נכון.

בין אור לְאור
שמיים לְנצח
ניצבת ציפור החיים על רגלה האחת וקוראת בִּשמותינו.
זה לשם וההוא לכאן
יותר שמאלה, ימינה ולצדדים.
מי מאיתנו שומע קריאותיה?

ואני שמעתי.

וּכְשסבתי לקראתה
,כעש הנמשך אל האש,
לא הבנתי דבר.

עד כאן והיכן?

זהו אות הקלון בהיותנו "אדם".

בשנייה אחת של שיממון
נשרפתי גם אני.