החוט המסתלסל. זה שיוצר את רוב הקשרים בינינו ואת. בכלל. לא אוהבת לדבר. אך אני, שנטשתי את רעיון האחדות והטלפתיה מתפנה לשימוש הישן ומחייג. 2 אולי שלוש אחרי חצות. כָּכַזֶה כשהלב מתעורר. וזוכר שאמרנו שלא נתפתה להתיר את הסבכים הלוליניים, שאין סיבה לחכות למחר או למצב של רוח ממורמר, שגם העז בעולם, אותנו, לא יהפוך ל "לאחר מותם".
ואת-

עונה. לא עונה. בדיוק פעימה לעוד ממתינה שאותך מפתיעה, כל פעם מחדש.
היי, זה אני, בשעת לילה מאוחרת, לאן ממהרת? ללא התנצלות, במצב של פכחות, טרום השתכרות. תלוי מה תגידי. אומרת-

מאחר ונקשת פתחתי. לא ידעתי. מי נמצא מאחור. זה לא אתה, זה הוא שפגשתי. במקום האפל השחור. עזבת. ידיים הרמת. ועכשיו זה לפתע נזכרת. אמור מה חסר, זאב, או צייד בבית של סבתא.    באתי-

להמשיך ולומר, אך הזמן כבר נגמר, טעות לשונית, אשה בלשנית, אחריי עקבה ומצאה ביישנית, חמודה וקטנה. מאוחר. כבר עזבה. חור קטן, בזמן, יצרה.

כשיצר ושיעמום נפגשים. סיפורי אהבים. צפים.