פעם היה נער. נער רגיל ביותר - שום דבר מיוחד לא הטריד את שלוות חייב מעבר לבעיות הגיל הרגילות. האירועים המרכזיים בחייו? בגיל חמש שבר את היד, היה בן שש כשהוריו התגרשו... טוב, היו עוד מיני דברים, אירועים ומחשבות, אבל ככלל, כפי שכבר הזכרנו - נער רגיל.

את חייו העביר בין בית הספר למחשב לטלוויזיה. פעם בשבוע גם הלך להדריך בתנועה. ולא שבאמת הזדהה עם ערכיה, פשוט כולם הלכו, אז גם הוא הלך. קשר ליהדות? כמו רוב היהודים - סבא שלו היה דתי, ומדי פעם היה מגיע איתו לבית הכנסת, וסופר את הדפים לסוף התפילה.

והיו לו גם מחשבות. מחשבות על מהות החיים, כמו כולנו. פעם גם ראה בטלוויזיה תכנית על הגנרל הנאצי רומל שהצהיר על עצמו שאיננו שותה ומעשן, ומאחר והדברים התיישבו על ליבו, אמר לעצמו - אכן הנהגה טובה - והחליט לא לשתות ולעשן.

ובחבר'ה - סתם נער רגיל. אמנם רצה להתבלט, להיות מהחבר'ה המרכזיים, מידי פעם גם עשה מעשים כדי למשוך אליו את תשומת הלב, אבל ככלל היה במקום טוב באמצע - לא בולט ולא שקט. והימים, ימי סוף השישית, אותם ימים בהם גילו כולם את האלכוהול והבנות, היו עבורו באמת די מגעילים. ולא שהיה איזה צדיק נסתר, פשוט שבאמת היחסים היו כל כך מגעילים וחסרי כבוד, שגם לו זה הפריע.

אותו ליל שבת נקלע, בכורחו ובעל כורחו להתנחלות כלשהי על יד חברון. לאביו היה חבר מתנחל, והם באו אליו לשבת. אחרי ארוחת ערב שבת התחבר עם בִּתּוֹ של בעל הבית, והלך להסתובב עמה בישוב.

דיברו על הא ודיברו על דא, ומן הון להון התגלגלו לפעולת ערב שבת בבני עקיבא. ברבות הימים התוודע לשמה בישראל - "פעולת חבריא ב'", אבל אז נראתה לו פעולה רגילה. ישב והקשיב, שמע והתבונן.

הקשיב ושמע והתבונן ונבהל. מעולם לא ראה מחזה שכזה - בנים ובנות, בגילו, מתכנסים מרצונם בערב שבת ומדברים על ערכים, והיחסים בינהם - צנועים ומלאי כבוד הדדי. אמר לעצמו - איפה החבר'ה שלי ואיפה החבר'ה הדוסים הללו.

נשארו שם מספר דקות והמשיכו הלאה. היא הסבירה לו שהיא בכלל לא אוהבת את החבר'ה בישוב, ואם זה היה תלוי בה, היו עוברים לישוב אחר, שנקבה בשמו, שהוא הרבה יותר פתוח ונעים.

שבועיים אחר כך שם כיפה. לא כי חשב על כך עמוקות, למרות כבר היו לו מחשבות שכאלה, אלא סתם - זה פשוט נראה לו מגניב. אט אט, החל לשמור שבת ואחר כך כשרות, מדי פעם אף היה מתפלל. החבר'ה שלו, שהתרגלו לכך שהוא מחפש "צומי" הבליגו גם על הכיפה והוא, שאהב אותם מאוד החליט שלא להיפרד מעליהם ולעבור לחינוך הדתי.

אחר שסיימו את התיכון והלכו איש איש לדרכו ,החליט ללכת לישיבה. למה? אולי כי קצת פחד מהצבא, אולי כי רצה שיהיו לו חברים דתיים, כמו אלה מהפעולה, אולי כי רצה להצליח להניח תפילין כל בוקר. אמנם, אימו התנגדה נחרצות למהלך, אך לבסוף, משהגיע ל' אב, אסף את חפציו ונסע.

ושם התחיל לצמוח. אט אט. תחילה החל להתפלל שלוש פעמים ביום, אחר כך אפילו הצליח ללמוד, גם גמרא, וגם התחיל לשמור נגיעה (פעם חשב שזו בטח סתם חומרא של חרדים), וכך הפך די מהר לדוס מן המניין. לבסוף אף החל מתערב בוויכוחים על דרכן של ישיבות - כן תנ"ך או לא ובאיזה גובה.

בנה לעצמו השקפת עולם מגובשת וסדורה והכניס לתוכה את כל העולם. בעיניו אפילו ראה כבר את הישוב האידיאלי שיבנה - ידע על איזו גבעה, ושבראש הישוב יהיה בית מדרש, ואיך יראה הסניף, שבוודאי יהיה נפרד ועוד כהנה וכהנה. פעם אחת משהרהר בדבר נזכר באותה הפעולה בערב שבת, איך ישבו יחדיו הבנים ובנות בערבוביא נוראה ר"ל וחשב איפה הוא היום ואיפה הם. בוודאי לו היה שם היום היה מבקר נחרצות את מראה ותוכן הפעולה כמו שביקר את כל ציבור בני עקיבא. לאט לאט האמין, נחזיר את כולם בתשובה.