זאת הייתה הפעם השביעית אולי שהסתכלתי במראה. בפעמים האחרות רק העפתי מבט, אבל בפעם האחרונה ממש הסתכלתי טוב. פשוט עמדתי מול המראה והסתכלתי. בחנתי. רציתי לראות מה הדבר הזה שנדפק לי היום בפרצוף, ולא הזיז לי שאליעד הגביר את המוזיקה עוד יותר ושעירית זרקה עליו ביסלי. "אני יכול להתעלם מהם," אמרתי לעצמי, וניסיתי. בדרך כלל קשה להתעלם מהם, כי הם תמיד מרעישים כמו דמויות מלוני-טונס, אבל משהו אחר הפריע לי הרבה יותר באותו רגע.
כבר כשקמתי בבוקר הרגשתי מין תחושה מוזרה בעיניים, כמו שמרגישים בסרטים, שהכל נראה כמו מין חלום.
הסתכלתי בשעון, 08:43. שעה נורמלית. הזזתי את המבט, והחזרתי אל השעון, 08:43. אני ער.
כשקמתי מהמיטה, לקחתי את המסרק ונעמדתי מול המראה. לא כל כך שמתי לב בהתחלה, כי הייתי עסוק עם השיער שלי (שאני משום מה מתעקש לגדל, אפילו שהוא לא כזה יפה וסתם עושה לי בעיות) אבל אחרי כמה דקות, כשהתייאשתי והסתכלתי על הפנים שלי, כמו שלפעמים אני עושה כשאני מרגיש לבד. אני חושב שאני היחיד שעושה את זה, שמסתכל במראה כדי לקבל איזשהו מבט מבנאדם. כדי להרגיש פחות לבד.
והפנים שלי היו שם, כמו שהם תמיד. והם הסתכלו עליי בדיוק כמו שאני הסתכלתי עליהם, עם הבעת הרחמים-העצמיים המזוייפת שיש לי ברגעים כאלה, שמצחיקה אותי.
אבל ההבעה התחלפה מהר מאוד, כשגיליתי שמשהו לא בסדר עם מה שאני רואה. משהו, אני לא יודע בדיוק מה, היה לא-במקום. לא כמו שבדרך כלל.
עצמתי עיניים לרגע, וכשפקחתי אותן משהו עדיין נראה לא בסדר. אבל אז החלטתי שאני בטח עייף או משהו, ושיעבור עוד שעה.
בפעם השניה, הסתכלתי במראה כדי לבדוק אם הדבר המוזר עדיין שם. זה היה רגע לפני שעירית ואליעד הגיעו. הסתכלתי לשניה, וראיתי שזה לא עבר. יכול להיות שהייתי מסתכל יותר, אבל בדיוק אז אליעד ועירית צלצלו בדלת אז רצתי לפתוח להם.
אז הם נכנסו, אליעד אמר משהו שממש הצחיק אותי, ואני צחקתי המון, ועכשיו אני פשוט לא זוכר מה זה היה. עירית התיישבה על הפוף בסלון וניסה להדליק את הטלוויזיה. כשהפסקתי לצחוק לקחתי ממנה את השלט של הוידאו ונתתי לה את זה של הטלוויזיה. הם מאוד דומים, אז היא תמיד מתבלבלת.
הייתי צריך לעבור כמה פעמים במסדרון מול חדר-האמבטיה כשהלכתי בין המטבח לסלון. איזה פעמיים ראיתי את ההשתקפות שלי כשעברתי. פעם אחת הסתכלתי למשך שניה על הפרצוף שלי, ואמרתי "שיט." בפעם השניה התקרבתי קצת יותר, וחשבתי לעצמי "משהו עדיין לא בסדר, לעזאזל," והייתה לי ההרגשה כמו שיש כשהמחשב נתקע, ומודיע לך כל הזמן את אותה הודעת שגיאה עד שאתה רוצה להכניס אגרוף לתוך המסך. ההרגשה, שאתה כל כך עצבני עד שאתה רוצה להכאיב למישהו, אבל כמה שתכה לא יעזור, כי לא למחשב ולא למראה יש עצבים. או מוח. או כל דרך אחרת להרגיש כאב, ושום דבר לא יעזור לך חוץ מלחכות בסבלנות.
אחרי הפעם השלישית שבה חלפתי על פני ההשתקפות שלי, אליעד הכניס לוידאו את הקלטת של טיטאניק שמאיה הקליטה לפני משהו כמו שבע שנים, ועכשיו היא קצת קופצת ומלאה בפאקים מצחיקים בסאונד. הקטע הוא שרואים את ההתחלה, והכל נראה רציני, ופתאום הבחורה ההיא אומרת איזה משפט נורא דרמטי, ופתאום הסאונד קופץ והיא נשמעת כמו אחת ששאפה הליום. הם ממשיכים לדבר ככה כמה זמן אחר כך, וכשמגיעים לקטע ההוא של "הספינה לא יכולה לטבוע, היא עשויה מברזל!" אנחנו משתיקים את הטלוויזיה ומדבבים בעצמנו. עשינו את זה אולי חמישים פעם, אבל זה אף פעם לא נמאס.
כשהייתי מרוכז בלצחוק, לא ממש שמתי לב. הזמן עבר ושכחתי שמשהו הטריד אותי. שמתי לב להשתקפות שלי כמה פעמים, אבל לא זכרתי מה הפריע לי קודם, כי לא הקדשתי יותר מחצי שניה של מחשבה כשחלפתי מול המראה בחדר-האמבטיה. אבל אז עירית קמה ואמרה שהיא הולכת לחפש אוכל. ישר קפצתי ואמרתי שלא תתקרב למטבח, כי בפעם הקודמת שהיא ניסתה להשיג אוכל היא הכינה ג'לי אינסטנט כזה, מאבקה, והוא נשפך על כל השיש והמטבח נראה כמו סניף של כת השטן, ואנחנו נראנו כמו הנזירים השחורים שהרגע שחטו איזו בתולה.
הלכתי למטבח. בדרך שוב ראיתי את עצמי במראה, לשניה, ופתאום נתקפתי מין דחף להסתכל שוב, לוודא שאין לי איזה כתם על הפרצוף. לקחתי ביסלי מהארון וחזרתי לסלון. כשעמדתי בדלת זרקתי לעירית את הביסלי, והיא התחילה לבלוס אותו כמו איזה עז מטורפת, ואני הלכתי כמה צעדים אחורה, אל המראה.
בזוית העין, הצללית של אליעד זזה. הוא התקרב למערכת והגביר את המוזיקה. עירית זרקה עליו חתיכות של ביסלי.
זכרתי שבבוקר משהו ממש הפריע לי. זכרתי שזה המשיך להפריע לי בערך עד שהתחלנו לראות את הסרט. זכרתי שלפני רגע זה הפריע לי, כשהלכתי למטבח.
הסתכלתי די הרבה זמן במראה, בוחן את הפרצוף שלי, מנסה להבין מה לא-נכון בו. אבל לא הצלחתי לראות את זה. אני לא חושב שהרגשתי ככה אף פעם, מין תחושה מוזרה, שאתה יודע שמשהו לא ממש כמו שצריך, אבל אתה לא יכול לשים עליו את האצבע.
התייאשתי מלחפש בפרטים, ופשוט בהיתי בדמותי, שבהתה בי בחזרה במבט מזוגג. מה השתבש שאני לא מצליח לראות? הרי הפרצוף שלי נראה בדיוק כמו תמיד, הכל היה במקום. לעור שלי היה צבע ורוד חזק, והוא הבריק כמו חתיכת פלסטיק בדיוק כמו שהוא תמיד. עיני, שני החורים העגולים שבמרכז פני, נותרו חלולות ושחורות כמו תמיד. הפה שלי היה פתוח במעין צורת טרפז, ללא שפתיים, מנהרה שחורה וריקה. החלל שבין פי ועיני היה ריק כתמיד, ראשי היה עיגול מושלם, חלק ומבהיק. כמו תמיד. מה לא בסדר?
כבר כשקמתי בבוקר הרגשתי מין תחושה מוזרה בעיניים, כמו שמרגישים בסרטים, שהכל נראה כמו מין חלום.
הסתכלתי בשעון, 08:43. שעה נורמלית. הזזתי את המבט, והחזרתי אל השעון, 08:43. אני ער.
כשקמתי מהמיטה, לקחתי את המסרק ונעמדתי מול המראה. לא כל כך שמתי לב בהתחלה, כי הייתי עסוק עם השיער שלי (שאני משום מה מתעקש לגדל, אפילו שהוא לא כזה יפה וסתם עושה לי בעיות) אבל אחרי כמה דקות, כשהתייאשתי והסתכלתי על הפנים שלי, כמו שלפעמים אני עושה כשאני מרגיש לבד. אני חושב שאני היחיד שעושה את זה, שמסתכל במראה כדי לקבל איזשהו מבט מבנאדם. כדי להרגיש פחות לבד.
והפנים שלי היו שם, כמו שהם תמיד. והם הסתכלו עליי בדיוק כמו שאני הסתכלתי עליהם, עם הבעת הרחמים-העצמיים המזוייפת שיש לי ברגעים כאלה, שמצחיקה אותי.
אבל ההבעה התחלפה מהר מאוד, כשגיליתי שמשהו לא בסדר עם מה שאני רואה. משהו, אני לא יודע בדיוק מה, היה לא-במקום. לא כמו שבדרך כלל.
עצמתי עיניים לרגע, וכשפקחתי אותן משהו עדיין נראה לא בסדר. אבל אז החלטתי שאני בטח עייף או משהו, ושיעבור עוד שעה.
בפעם השניה, הסתכלתי במראה כדי לבדוק אם הדבר המוזר עדיין שם. זה היה רגע לפני שעירית ואליעד הגיעו. הסתכלתי לשניה, וראיתי שזה לא עבר. יכול להיות שהייתי מסתכל יותר, אבל בדיוק אז אליעד ועירית צלצלו בדלת אז רצתי לפתוח להם.
אז הם נכנסו, אליעד אמר משהו שממש הצחיק אותי, ואני צחקתי המון, ועכשיו אני פשוט לא זוכר מה זה היה. עירית התיישבה על הפוף בסלון וניסה להדליק את הטלוויזיה. כשהפסקתי לצחוק לקחתי ממנה את השלט של הוידאו ונתתי לה את זה של הטלוויזיה. הם מאוד דומים, אז היא תמיד מתבלבלת.
הייתי צריך לעבור כמה פעמים במסדרון מול חדר-האמבטיה כשהלכתי בין המטבח לסלון. איזה פעמיים ראיתי את ההשתקפות שלי כשעברתי. פעם אחת הסתכלתי למשך שניה על הפרצוף שלי, ואמרתי "שיט." בפעם השניה התקרבתי קצת יותר, וחשבתי לעצמי "משהו עדיין לא בסדר, לעזאזל," והייתה לי ההרגשה כמו שיש כשהמחשב נתקע, ומודיע לך כל הזמן את אותה הודעת שגיאה עד שאתה רוצה להכניס אגרוף לתוך המסך. ההרגשה, שאתה כל כך עצבני עד שאתה רוצה להכאיב למישהו, אבל כמה שתכה לא יעזור, כי לא למחשב ולא למראה יש עצבים. או מוח. או כל דרך אחרת להרגיש כאב, ושום דבר לא יעזור לך חוץ מלחכות בסבלנות.
אחרי הפעם השלישית שבה חלפתי על פני ההשתקפות שלי, אליעד הכניס לוידאו את הקלטת של טיטאניק שמאיה הקליטה לפני משהו כמו שבע שנים, ועכשיו היא קצת קופצת ומלאה בפאקים מצחיקים בסאונד. הקטע הוא שרואים את ההתחלה, והכל נראה רציני, ופתאום הבחורה ההיא אומרת איזה משפט נורא דרמטי, ופתאום הסאונד קופץ והיא נשמעת כמו אחת ששאפה הליום. הם ממשיכים לדבר ככה כמה זמן אחר כך, וכשמגיעים לקטע ההוא של "הספינה לא יכולה לטבוע, היא עשויה מברזל!" אנחנו משתיקים את הטלוויזיה ומדבבים בעצמנו. עשינו את זה אולי חמישים פעם, אבל זה אף פעם לא נמאס.
כשהייתי מרוכז בלצחוק, לא ממש שמתי לב. הזמן עבר ושכחתי שמשהו הטריד אותי. שמתי לב להשתקפות שלי כמה פעמים, אבל לא זכרתי מה הפריע לי קודם, כי לא הקדשתי יותר מחצי שניה של מחשבה כשחלפתי מול המראה בחדר-האמבטיה. אבל אז עירית קמה ואמרה שהיא הולכת לחפש אוכל. ישר קפצתי ואמרתי שלא תתקרב למטבח, כי בפעם הקודמת שהיא ניסתה להשיג אוכל היא הכינה ג'לי אינסטנט כזה, מאבקה, והוא נשפך על כל השיש והמטבח נראה כמו סניף של כת השטן, ואנחנו נראנו כמו הנזירים השחורים שהרגע שחטו איזו בתולה.
הלכתי למטבח. בדרך שוב ראיתי את עצמי במראה, לשניה, ופתאום נתקפתי מין דחף להסתכל שוב, לוודא שאין לי איזה כתם על הפרצוף. לקחתי ביסלי מהארון וחזרתי לסלון. כשעמדתי בדלת זרקתי לעירית את הביסלי, והיא התחילה לבלוס אותו כמו איזה עז מטורפת, ואני הלכתי כמה צעדים אחורה, אל המראה.
בזוית העין, הצללית של אליעד זזה. הוא התקרב למערכת והגביר את המוזיקה. עירית זרקה עליו חתיכות של ביסלי.
זכרתי שבבוקר משהו ממש הפריע לי. זכרתי שזה המשיך להפריע לי בערך עד שהתחלנו לראות את הסרט. זכרתי שלפני רגע זה הפריע לי, כשהלכתי למטבח.
הסתכלתי די הרבה זמן במראה, בוחן את הפרצוף שלי, מנסה להבין מה לא-נכון בו. אבל לא הצלחתי לראות את זה. אני לא חושב שהרגשתי ככה אף פעם, מין תחושה מוזרה, שאתה יודע שמשהו לא ממש כמו שצריך, אבל אתה לא יכול לשים עליו את האצבע.
התייאשתי מלחפש בפרטים, ופשוט בהיתי בדמותי, שבהתה בי בחזרה במבט מזוגג. מה השתבש שאני לא מצליח לראות? הרי הפרצוף שלי נראה בדיוק כמו תמיד, הכל היה במקום. לעור שלי היה צבע ורוד חזק, והוא הבריק כמו חתיכת פלסטיק בדיוק כמו שהוא תמיד. עיני, שני החורים העגולים שבמרכז פני, נותרו חלולות ושחורות כמו תמיד. הפה שלי היה פתוח במעין צורת טרפז, ללא שפתיים, מנהרה שחורה וריקה. החלל שבין פי ועיני היה ריק כתמיד, ראשי היה עיגול מושלם, חלק ומבהיק. כמו תמיד. מה לא בסדר?
