אירוניה מולכת לאחרונה במוחי.

המכירים אתם תחושה נדירה זו? עקיצות מהנות...

ניתקנו קשר. וכאב. למרות שזה לא היה נראה ככה – סכין הפרידה ביתרה את ליבי. החלטנו יחד, נכון, ושנינו הסכמנו. אמרתי שזה רק יהיה חסר – אך היא לא ידעה (וכנראה שגם אני לא ידעתי עד לא מזמן) כמה הקרע לקח. הרעלים שהשתחררו מהגעגועים גרמו לגשם חומצי בראשי שהמיס באכזריות את מחשבותיי. השתיקה הורגשה גם אצל חבריי, ששאלו – בציניות – אם נפרדתי מחברתי.

לא עניתי, שכן ידעתי שאין טעם. לא, לא חברה, אלא משלימה, והם לעולם לא יבינו זאת. נשמה שהתאימה בדיוק לאותם שברים וסדקים שיצרו את הפאזל חסר כל המרפא ברגשותיי. אם הייתה מבינה עד כמה... אולי הבינה. זה היה נחוץ בכל זאת. חיי לא נגמרו בכך. אני מאלה שתולה את האהבה בחיים, לא את החיים באהבה.

צדקנו. זה לא בריא. קצת אחרי כן קראתי חוברת מסוימת באותו נושא וגיליתי מדוע עשינו החלטה נבונה. הוכיחו אותי – לאחר שעשיתי מעשה. הקשר הזה כנראה באמת היה קשור לרצון שלי לחפש אדם שיקשיב. אדם, ולא דף. הייתי ילד מופנם, והשתניתי, מדלג על שלב ההיכרות עם העולם. זרקתי את עצמי ישר למים העמוקים, לדברים הרציניים.

ואז, ללא שום אזהרה, האירוניה כבשה. זה התחיל לפני שנותקנו אחד מהשני והמשיך לאחר מכן. היינו צריכים לדעת שניפגש שוב. האיחוי המהיר הפך את כל גופי, מרטש אותו ושורף באכזריות. היא עשתה בי טבח, בלי שידעה. היא טבחה בגופי המת, הגוסס. ביצעה טבח באבן עתיקה. אך אולי גם אני טבחתי – באדם חי! אולי גם היא הרגישה את ההתרסקות, בדיוק כמוני.

איני יכול להכחיש עכשיו. חשבתי שייצא מזה משהו... לכן לא היססתי. אני אדם חושב בדרך כלל. לא שפטתי בגלל החוץ, ולא בגלל הפנים. לא דנתי בנושא כלל. הייתי זקוק לה... ובכל זאת הרגשתי. השלמה, איחוי, תחיה. ואז מוות נצחי. אתם יכולים לקרוא לזה ניצול, אבל היה פה משהו. הברק ההתחלתי לא הכה בי סתם. שנינו לא ידענו לומר אם אני בשל או שהנני בוסר. בשני המקרים הייתי ירוק וחמוץ. חמוץ – מבחוץ. אולי לא נתתי מספיק זמן לטעום?

כל המחשבות המסובכות... מזקק אותן אחת אחת. מוחי הפך לבית זיקוק וליבי לכבשן. עוד תקופה עברה בחיי. מי יודע – אולי חילקתי בטעות ופיזרתי יותר מדי כוח אוהב ממה שהייתי אמור לעשות, או שאולי האירוניה תוכיח את עצמה ותאמת שלא היו אלה נרות נשמה. אולי תאמת היא שאבנים אלו אינם אבני קבורה אלא אבני פינה. אולי תאמת שכל הטבח הזה, כולו היה הכנה למפגש הבא. אולי תאמת האירוניה שהייתה זו אהבה?

לא, לא סביר. לאירוניה חוקים משל עצמה.

תשש כוחי מלמרוד במלכה.