סוף החופש
תשנ"ח
ברגע שדרכנו על סף החדר של עטרה חלצנו נעליים, חטפנו בגדי ים, ויחפות נמלטנו בחדוה אל החוף, כשכל העולם וצרותיו מתפוגגים וחומקים אל מעבר לגבעות החול שהתגבהו מן הקרקע. כל תושב מקומי היה יודע שלחלקת האלוהים הזאת יש שמש משלה, שהיתה משפיעה מקרניה על הדיונות הבוהקות בזהרורי זהב, ועל צמרות הדקלים הצבועים בירוק עז, שוזפת פנים כמו מאפרת אישית, בצבעים חמים ועמוקים. קולות ילדים ממגרש הכדורסל ליוו את הרוח שהאיצה בגבנו, מעסה ומלטפת בתנועות בחישה רכות.
בהגיענו לחוף רגלינו היו מנתרות ומתיזות לאחור זיקוקי דינור של חול רך ולוהט. קצף הגלים קידם אותנו, שוצף כמו חבורת ילדים עליזה, ואנחנו התנפלנו באושר על הים המחבק, כשהגלים ניתלים עלינו במלוא אונם כפעוט נהנתן. במשך שעות ארוכות ניהלנו מלחמת עונג בגלים הזועפים שהיו מתקרבים בתרועת אזהרה רמה ונסוגים אחור כילד מבויש.
ויצאנו מן המים תשושות, משתטחות על החול החם וחופרות בורות קטנים עם אצבעות הרגליים. על קו המים ישב ילד קטן בפישוק רחב, ומול בטנו העגלגלה מילא דלי פלסטיק אדום בחול לח, כף אחרי כף, במתינות ובזהירות, משלח בגרגרים הרכים את הכף עמוק ככל האפשר, כאילו חייב היה לבדוק היכן קרקעיתו של החול האינסופי. תלתלי הרטובים שרטטו את תנועות ראשי על החול הממושמע ולבסוף טבעו בו ושקעו במנוחה עמוקה ושלווה. לאחר שצריבת החום פשתה בגופים העייפים, עלינו למלון חוף דקלים, חלונותיו פעורים אל החוף ואל הדשאים הדלילים במורדותיו. בלובי הצנוע היה אפשר לגנוב מעט מן הצל היקר ולסדוק בקרירותו את קליפת החום שדבקה בנו.
לקראת ערב, בדממה הדקה שנמשחה על פני רצועת החוף, התישבנו על נדנדות העץ והבטנו איך הים מתקרב ומתרחק עם כל נידנוד. שירתה המהפנטת של עטרה לוותה בשריקות רוח חלושות שנשאו את קולה הצלול אל נמענים נסתרים. באותם רגעים שבין תנופה לתעופה היינו מלכות העולם. שם על החוף גילינו את סוד היקום, את קסם החושך, את יופי החול. החשכה הזהירה לנו את פניה וגילתה לנו כמה מן הכוכבים הנסתרים מעיני גוש דן.
כשתש כוח אצבעותינו המיוזעות ללפות את שרשראות הברזל התמסרנו לחסדי הרוח, שהפליאה להמשיך ולנדנד במשביה הקצובים. באותו שבוע סיימנו את כתה י"א. עמדנו מול הקרש המתקלף שהחזיק את הנדנדה במסירות רבה, ועטרה חרטה על העץ, באיטיות ובכוונה, יחי החופש. מעל הכתובת ציירה פרפר. כל אות העצימה את עצמה עם החשכה שנדלקה לאיטה בחוף וצרבה את העץ עד לשד חיותו כמטיפה, הבנת? חופש. ח ו פ ש. והמילה הזאת התגלגלה לי על הלשון זמן רב כמו סוכריה מתוקה, הלשון מוצצת ואינה שובעת מהטוב ומהמתיקות המוצעת לה. בקסמה המיוחד לעגה לקיום העמלני שלנו, למחברות ולספרים שהיו חוצבים בנפשנו הסוערת כמו באדמה יבשה, ואנחנו, היינו זקוקות רק למים, לטיפת חיים אחת, והמצלול הפראי הזה היה פותח בדמיוננו שערים רחבים של ים, ים וים, אינסופי וחסר מנוחה, כמונו.
היינו מתרפקות על גליו, מניחות לשמש הרותחת לצרוב בבשר החשוף, יודעות בבירור שהיא עושה זאת מאהבה, שהרי גוש קטיף הינו בנה היחיד, מחמד קרניה. את כל רצועת החוף היתה שוטפת בחום גופה עד שנשקה לים ונבלעה בו. כשפינתה מקומה לשובל חושך סגלגל, שבנו אל נצר חזני, אל הגגות האדומים שקרצו לנו בגניבה, וצנחנו על הספה הארוכה, כשמולנו חבורת פלטפוס סוחטת את שאריות הכח האחרונות לצחוק. עטרה הפליאה בהכנת טוסטים מוקפדים ועמוסים שאחריהם היה הגוף מותש מעונג.
תשס"א
חממה זקוקה למגע יד ולחום, לאהבה ולתזונה. בדיוק כמו תינוק.
אז כשהחממות של רוני צלאח הי"ד איבדו את אבא שלהם על ידי פרא אדם הגעתי לכפר-ים עם כמה חברות לסייע בעבודת הקטיף. המשאית הצבאית פרקה אותנו סמוך לאזור החממות וקיבלנו תדריך עבודה קצר. החממה "שלי" קידמה אותי בשעת בוקר מוקדמת מאד, כשהאויר צלול ושקוף מאד. הסטתי את וילון הפלסטיק. רגע הכניסה לחממה היה מלא הוד. ניצבתי בפתחו של היכל ענק, אפוף ריח אדמה טהורה. שורות שורות של שיחים ירוקים הדיפו ניחוח עז של חיים, ובחלל השביל הריק ציירתי בעיני רוחי את דמותו המרחפת של אבא רוני ונהרה על פניו. השקט המופלא אסף אותי אל זרועותיו ואני מצידי השתדלתי שלא לסדוק אותו.
נטלתי דלי כחול והלכתי להתבודד בין השורות הירוקות. עגבניות קטנות ניקדו באדום את השיחים המשתרגים לגובה, וביניהם הציצו אלפים של פרצופים אדמוניים וחייכנים, כילדי גן עגולים ודשנים. רגלי התחפרו בחולות כאילו רוצים הם להשריש עצמם במקום.
העגבניות האדמדמות נקטפו, והירקרקות זכו לימי עדנה נוספים על החוטים התלויים. ידי טיילה הלוך ושוב בין השיחים לדלי, ובמהלך טיול זה הגניבו הכדורים הקטנים אל אצבעותי סיפור בן אלפי שעות על היד ששתלה, הזיעה שהשקתה, הדם שציווה. ובדלי נערמות עגבניות שרי מבריקות וריחניות, והריח באויר משכר וממכר, הדלי העמוס מרוקן עצמו לארגז פלסטיק גדול וחוזר נרגש לפינתו, כחוזר לפגוש אהובה סודית. וכך, עד שהגיחו שעות הצהרים החמות, ניהלנו, אני והשיחים, דיאלוג שקט ומשמעותי על החיים שלנו במקום הזה.
כשירדנו מהספארי, הנחנו את חפצינו בחדר וירדנו לחוף. חיכתה לנו קבלת פנים סוערת. הים געש לקראת שקיעה. היתה קצת טבילת רגלים, קצת התחפרות בחול, ואחר כך ישבנו כולם על משטח החולות הענק ושתקנו. שעה שלמה שתקנו. מעלינו ניצב המלון העזוב כמבנה מבוצר ואימתני. דלתות הזכוכית נופצו, על דלפק הקבלה קלסרים נטושים, הרשימות סיפרו על אורחים מעפולה, מנוב, מחברון, מרמת גן וקדומים, והחלל הריק הפך לעת ערב למבנה רפאים. מקצה העין ראיתי את נדנדת העץ הבודדה. מתוך תחושת ציפיה עמומה שרכתי רגלי בחולות החוף למבנה הקרשים וחיפשתי סביב. הנדנדה שקעה בחול והתעקמה מחוסר שימוש. שרשראות הברזל היו מצופות בחלודה שחורה, עזובה. ופתאום ראיתי את הכתובת. בכתב שחור וברור היה כתוב שם, יחי החופש. גם הפרפר היה שם. עמום יותר היה כתוב השם והתאריך בו שמחנו בחרותנו. והנה אנחנו חתומות על הקרש הזה, שלוש שנים אחרי, והחופש עוד לא אבד.
תשס"ה
לפרוייקט שלה בפיסול, אספה תמר מילדי הגוש שרידי פצצות מרגמה וטילי קסאם. לעמיקם ונדב מנוה דקלים יש אוסף שלא היה מבייש אף אספן מקצועי וגם לאיילת ודביר מקטיף יש אוסף לא קטן. אף רסיס לא היה נמלט מעיני הילדים שבחנו בקפדנות כל פיסת אדמה חרוכה. היו שהחליפו ביניהם חלקים והיו שקבעו ביניהם להיות בשותף. לא קל היה לשכנע ילדים להשאיל פריטים מן האוסף היקר של פצצות המרגמה, ולא בראשי תיבות, כי הפצמרים הפכו למן משחק, טיל צעצוע שמעיפים עם גומיה, מטוס נייר שאף אחד לא ממש מתייחס אליו ברצינות. אבל פצצת מרגמה מאיימת ורצינית בהרבה, במיוחד כשמחלקי המתכת התקינה תמר מובייל תינוקות חרישי, מעגל מתכות כבד שחג באיטיות מעל ראשם של פעוטות. חלומות פז ילדתי, מעלייך מובייל ברזל שתקן, שיר הערש שלו ירגיע אותך מפני רעמים וברקים, נומי מתוקתי, נשיקה לאמא ולילה טוב.
אחרי חודשים ארוכים של מזג אויר כתום ירדה עננת תשעה באב שחורה.
מול כתבים ומצלמות דיבר בסמכותיות רבה קצין בכיר והסביר שהמיועדים לפינוי הם מלח הארץ, הוא מכיר אותם אישית, כתף אל כתף צעד איתם בשבילי היישובים, אך ההכרעה התקבלה ועליהם לקבל את גזר הדין. (בין משפט למשפט אני שומעת בקצה האוזן את אמא שלי מסבירה לאחי שמרק ללא מלח עלול להיות תפל, אפילו תפל ביותר.) אז מה אם יעקר החומר האנושי המלוח ביותר; מלח החקלאות, מלח הפרחת השממה, מלח האחדות, מלח האמונה.
אנשי הגוש הצפוני יותר מתבוננים מבעד למסך
לחייל שמערסל בזרועותיו ילד בן שלוש יש על הפרצוף משקפי שמש אטומות, וכשגבעת התלתלים הקטנה מייללת, אני רוצה הביתה, מסגירות זוויות הפה את מה שמאיים לפרוץ. אבל הוא, איך יסרב פקודה להחלטה חוקית, דמוקרטית, רצויה על ידי הרוב ורצויה עוד יותר על ידי השכנים מחאן יונס.
אני מצמידה את הדר אלי ומטפטפת עליו את דמעותי, הוא בוכה כי בוקעת לו שן ראשונה ואני כי בוקעים לי את הארץ. ביומן שלו אני אכתוב: בגיל חמישה וחצי חודשים- ההפגנה הראשונה שלי. לבשתי בגד כתום, היתה לי עגלה כתומה, ועל העגלה שלי קשרו סרט כתום. היו המוני אנשים ובמה עצומה, אם היינו זוכים למעמד הר סיני נוסף זאת היתה הזדמנות טובה.
אז זהו, אני אסכם שם. ה' נתן ו-ה' לקח.
ניסים לא תמיד מפציעים גם אם מבקשים חזק ויפה.
רק מדי פעם אני חושבת על נדנדת העץ בחוף. אני תוהה אם תיקנו אותה.
תגובות