נדודים. אחד התחומים בו אנו מנוסים ביותר.
כמו עם של נוודים... פותחים במסע אינסופי אל הלא נודע. אך בשונה מהם – אנו כן יודעים לאן אנו מגיעים כמטרה סופית. אבל זה גם לא כל כך נכון. לפעמים אפילו זה נשכח.
שוב בכיתי. הקריעה שעשינו אחרי שריפת בתי הכנסת מוטטה את קיר הקרח המחשבתי בליבי שנית. הדמעות פרצו כמו נחל גועש, ואנוכי לא הייתי לבד. נראה לי ששם הבנתי מה פירוש המושג "לגעות בבכי". זה היה פשוט נורא לראות את כל השביעיסטים ה"אמיצים" בוכים.
געגועים. עוד אחד מהתסמינים של העם היהודי.
אחרי השכחה מגיע גל של כמיהה. לפעמים זה קצת אירוני, שנזכרים כמה חיי קבע חשובים – לאחר שכבר ניתן העונש. ואז שוב מנסים להגיע לפיתרון, כמו בכל הפעמים הקודמות. משתדלים להעלים את אות-קין הטבועה במצחנו.
קריעה. אמרו שחשוב לבכות אחרי צרות כאלה...
אך זה לא ייגמר בכך. לא, איני נביא או מקובל, אך יש לי הרגשה חזקה שלא סיימנו. ומה נקרע אח"כ? את העור? לבסוף נקרע את ליבותינו כשיכבשו את עיר הכיסופים. קריעה כזאת – כבר אי אפשר לתפור.
חוזרים. חוזרים לאדמה היבשה – האדמה הקדושה.
ומשתקעים באותה אדמה. את כל הזיכרונות זורקים לביצות הזמן – ומייבשים. לא משאירים תקווה לעבר. העתיד מלא שלום ושלווה – לפחות כך הבטיח לנו מרקס.
ובלי ששמים לב, זה נופל עלינו. אותו קרע, ניתוק, השחתה, מוות זמני. ואף אחד לא זוכר – הרי השארנו את הזיכרון בביצות, והביצות אינן.
כפתורים. תפרתי כפתורים לחולצתי הקרועה. חולצה מזוהמת באלפי כתמים, ורטובה ממי ביצה. לא חשבתי שאצטרך לכך. לבשתיה ויצאתי לשדה הפורח באלפי פרחים. שושנים. שושני ביצות. ישבתי על אבן וחיכיתי, משחק עם כפתורי הזהב שתפרתי לחולצתי.
אולי לא יהיה אפשר לאחות את הקרע בשלמות, ואולי זה ייקח אלפיים שנה נוספות, אך בינתיים אני מתכוון לבקש כפרה, ולשאול להקדים תרופה למכה –
אנסה להחליף גלות בגאולה.
ובכן, חיכיתי, אך המלך לא בא.
תגובות