שוּר, שוּר וגוּר

עת יחזה לבבך בילדו של הליל.

שוחק לו הליל,

עת יעטו קורי זממו האפל

ממשות כגלימת קטיפה שחורה.

ילד השחור, פטר שגר הליל,

מברך ומשפיע ברכות אלי חשיכה.

שמש האידיאה עוטה תכריכי ערפל.

בזה הקיום חשיכה תלחש את כשפיה,

עת בנה ,קיומה במישור ההגות, יעוור הפקחים

ויפסיקו לחזות בנוגה שמש האידיאה.

חשיכה כי תמלוך, תאחד מרחבי קיום,

אשר עד אין קץ משתרעים,

ונפץ תנפץ לרסיסי הוויה בודדים

את מציאות האידיאה,

המשתקפת בנהר הוויה.

שקיקה אלי הקיום אז תגבר,

והעין כמהה, כה כמהה לקרני החמה-

חיצי הוויה אשר יפלחוה, ינהרו אלי תודעה.

אך המה אינם בנמצא...

חשיכה מכסה, חשיכה מלטפת,

עוטפת העין, מלחשת  כזביה,

מלחשת המנון לכבוד מותו של קיסר ביזנטיון.

אך קול זמרה דקיק עודנו בוקע-עולה.

קול זמיר, קול חלש מזמר לו בפנים.

הקול כה מתוק, כה שובה,

אותו תאבה שְמוע.

מחריש הוא צרימת צחוק ילד הליל,

אשר שפתיו מלחשות שירת נצחון,

ומאכלתו דם זהוב, דם חמה היא נוטפת.

אך אנוכי, בן אנוש זב דמים,

מלותי תשברנה עלי גלימתו של ילד השחור.

קולי ייבלע בקולות מחפשים נואשים.

מה זכות לי לייחד את קולי מתוך שאר העוורים?

ואני תוהה מה חטאי?

הרי בטביעת אצבע אחת של אאוס ורודת אצבעות,

במעט אור חשקה לה נפשי.