את שמך אעל בלחש על בדל שפתיי

כתפילה אשר על שערי שמים מתדפקת

בעוד כל ישותי נרעדת ונפעמת,

בשמך יפעת מרום תתגל.

כפלג זך המפכה בינות פסגות הרים,

עת העולם צינת חורף טהורה פושט

והאביב מגיח כסייח רווי עלומים ומבעט,

את הן סימן והן מקור להתחדשות מחזור חיים.

בין ערביים, עת קסומה מני מלל,

בה יום וליל יחדיו נשזרו, טרם יתחדש מחזור מאבקם,

בה בעת לקראת שבת ירונו המתפללים.

 דמותך הנאווה נגלתה בפני ההלך,

 עת את דמותך תעטר קטיפת הליל דומם

 וכיפי להט הפיוט שמך יינשא בפי עדת מרוננים!