על שפת אגם התקוות

הוא יושב,

בראשו סובבות מחשבות,

על מה שהיה,

ומה שעוד עתיד לקרות.

גלי ימת האינסוף עולים,

ואיתם מביאים הם

את כל מה שהיננו,

וכל מה שעתיד להיעשות.

ואותו אחד בעל התהיות,

קם ושולף אותם

אחד אחד מן המים

השוצפים, הקוצפים,

המים העתידים להיקוות.

אש בוערת בעצים רטובים,

על שפת אגם השאלות.

והוא בוחן את שעלו בידו,

את טיבם עתיד לראות.

אלה שעורם חלק וורדרד,

הינם מתוקים, עדינים.

ואלו אשר האפירו ונשחקו,

תוכם כברם – ופג תקפם,

עתידים הם להעלם מן העולם.

וישנם גם השחורים, המרים,

אלה אשר בצאתם נושכים,

זורים מלח על הפצעים –

להיקרא סיוטים הם עתידים.

צולה הוא את המתוקים

על אש קרה,

ואוכל את בשרם בתאווה.

את שאריותיהם

מחבר החושב למחרוזת עתידות ישנה.

על שפת אגם התקוות

הוא יושב,

צופה בשפל המחזיר

את כל מה שהיננו

לבעליו.

על שפת אגם השאלות

הוא חושב,

משחק עם שרשרת העצמות,

משוחח עם הים העתיד שוב לעלות.

על שפת אגם החלומות,

הוא תוהה,

מתי תבוא

הגאות הבאה.