בשליחותי נגעתי בעצב רופף,
מלוא הפתק
ונידף עלה לבן, חציו לבן
חציו בשֶתֶק.
וסתמי גואה באט, בוהה בדלת
הסגורה במרץ
ובועט בנעליי, בערך רב
המחברני לארץ.
והפתק הנושר
בין האצבע למורה
(במין תפזורת)
נופל לארץ ונבלע, וגדל
לעץ או לרע
(אולי עשתורת)
ואני בשליחותי נדמתי
כשיח אלם
אך הפתק
חזר להיות שלם.
תגובות