בכי חרישי

ובכי תמרורים

גם יחד,

שרים עוגבים

בעורקיי.

 

סולם עוקב,

חסר מדרגה –

מרווחים פצועים

בדממה.

 

מוסיקה פגועה

של אלפי דמויות

שהטילו דמעותיהם

בקווצות ראשי.

 

ואולי זה

המיתר החסר

בנפשי?