אב תשס"א

(הסיפור הוא הצד השני של "עד שתחפץ" ולכן מומלץ לקרוא קודם את         "עד שתחפץ" )

עכשיו כשאני מסתכל עליך, יושבת, מרוכזת, כל-כולך מסתכלת, בוחנת, מקשיבה, לקולות, לרחשים, וללחישותיי הלא-נשמעות.

עכשיו כשאת מזיזה את שערותיך, בתנועה כל-כך טבעית וכל-כך שלך, ומתמתחת במקומך, ומסדרת את משקפיך, ואת מבטיי.

עכשיו כשאת כותבת, בתנועות זהירות, קלות, מרפרפות, רושמת את מחשבותייך, ואת חלומותיי.

עכשיו אני זז מעט ממקום עמדי, מנסה לשפר עמדתי, להסב את תשומת ליבך, את מבטך, ואת לא רואה, ואני אוהב.

כבר לפני חודש הודעת לי שהערב תתקיים ההרצאה הזאת, וביקשת שאגיע, שאעשה מאמץ מיוחד, ואני כל-כך ניסיתי, וקבעתי בלו"ז, וקיוויתי, וכמובן שדווקא היום לא עמדתי בזמנים, ונתקעתי באיזה דיון מטומטם, וכשהגעתי ביקשתי להכנס, רציתי, והשומר בכניסה עצר אותי, מצקצק בלשונו "אין כניסה אחרי הזמן", וביקשתי, והבלטתי מדיי ודרגותיי ונשקי, ואמרתי שאני בצבא, ושניסיתי להגיע בזמן אבל... ונשארתי  בחוץ. וכל-כך רציתי להגיע, לשבת לידך, להקשיב יחד איתך למרצה הזה שאת כל-כך אוהבת, לשירים האלה שכל הזמן חיים בגרונך ומחיים את ימיך, ומזכירים לי ימים אחרים, שעברו, של רגש, של חיים פועמים, של צבעים, ואני ממשיך לעמוד בחוץ.

"התשמע קולי?,

רחוקי שלי..."

וככה אני עומד בחוץ מתוקה, נרטב מטיפות הגשם, מסתכל עליך מבעד לחלון האולם, ומקווה שתציצי לכיווני, שתשקיפי בעד החלון, שרק תזרקי איזה מבט, ותראי אותי מסתכל אליך, כוסף, עורג, למבטך, לעינייך, לכולך.

שתפסיק כבר לחשוב שהצבא שלך זה הכל בחיים. יש גם דברים אחרים. יש שירים, ויש אוניברסיטה, ויש את דניאל, ויש אותי. אני מבינה שאתה עושה דברים חשובים ומרתקים ומעניינים, ושאתה מרגיש שאתה נמצא שם כדי שאני אהיה פה, בטוחה ושקטה וכמו עוד אחד מהמשפטים השחורים והאופייניים שלך "חתיכה אבל בחתיכה אחת", כאילו אין עוד אנשים שיכולים לעשות את זה במקומך, להחליף אותך קצת, לחפות עליך כשתהיה איתי,  רק אתה יכול להציל את העולם.

ומה היה קורה אם חייל שלך היה מאחר לך? "כי הייתי באיזה דיון" "כי נתקעתי", מה, גם לו היית מוותר ככה? מה אכפת לי מהדיונים שלך, אני רוצה שתגיע, שתהיה איתי.

והגשם יורד עלי, ואני מרגיש את הטיפות חודרות דרך הפתחים, זולגות דרך צווארי אל גבי, מעבירות בי צמרמורות קפואות, ואולי אני מקווה בסתר שיכנסו לשם, וימסו שם איזה משהו שהתקשה, איזה רגש שהתאבן בין האירוע האחרון לבין הפיגוע שלפניו. ואני מתחיל ללחוש, לשיר לעצמי בשקט את השירים שאת אוהבת, שאת לומדת, שהיינו קוראים ביחד, בחדר, או על שפת הים, בפינה הקטנה שאהבת.

 קול קורא בעוז, קול בוכה בדמי
ומעל הזמן, מצווה ברכה

ואני צופה בך יושבת שם, כל כולך מרוכזת בהרצאה, ואני רואה אותך מסתכלת אחורה, משתהה רגע, בודקת אם לא הגעתי בטעות, מציצה שוב בשעון, מוודאת שלא עשיתי לך שוב איזו הפתעה, שלא התחבאתי בדיוק מאחוריך כדי להגיח בהפסקה ולהקפיץ את ליבך, ואת מסתובבת חזרה אל השיעור, ואני מנסה שוב, להתרומם על אצבעותיי, לנופף בזרועי, מסב את תשומת לב כל העוברים ושבים, אך לא את ליבך, והחלון מתחיל להתכסות לו אדים, ואט אט דמותך נותרת רק טשטוש של סגול ושחור, ושל אהבה רחוקה.

ארץ זו רבה.. ודרכים בה רב
נפגשות לדק.. נפרדות לעד
מבקש אדם אך כושלות רגליו
לא יוכל למצוא את אשר אבד

פעם שהעתקת לי שיר על דף קטן והחבאת אותו בתוך קופסת העוגיות שדחפת לתוך התיק שלי כשלא שמתי לב במוצ"ש כשהיינו אצלך בחדר, ועוד פעם כשקבענו לנסוע לים ושמת בטייפ ברדיו קלטת עם מלא עיבודים יפים ומוזרים של השירים שלה, ותמיד כשהיית מצטט שירים סתם ככה, בטון רגיל, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם למצוא איזו שורת שירה של טשרניחובסקי כשאתה מדבר על סתם יום של חול, ועכשיו זה קצת חסר לי עם כל הטכניות שלך, עם כל הירוק הלא פורח. אני מרגישה לפעמים שהירוק הזה כבר מזמן חדר פנימה את כל הנפש והרגש שלך, וכאילו חסם אותם, והוא לא נותן להם לצאת, לפרוץ, להשתולל כמו שהם אוהבים וצריכים. ואני מנסה לפעמים למצוא דרכים לעזור להם לצאת החוצה. אני מחכה לרגע שתבכה שוב, שתצחק שוב באמת, שתפסיק לרגע עם כל הציניות שלך, שמצילה אותך בצבא ומטביעה אותך בשחור. אני רוצה שתחזור להיות קצת יותר סגול.

אחרון ימיי כבר קרוב אולי
כבר קרוב היום.. של דימעות פרידה
אחכה לך עד יכלו חיי

ואני מחכה חמודה, שתצאי משם, שתתקרבי אלי, שתחממי את נפשי ואת חורפיי, שתציתי בי את אש הרגש, את נפש האהבה, ואמשיך לחכות, בין הטיפות הנוטפות, והדמעות, שתצאי, שתבואי אלי,

כחכות רחל