המשכנו ללכת.

הפעם אני דיברתי, ואתה הלכת לצידי ושתקת.

"רציתי לעזור לך", פתחתי,

""באמת רציתי לעזור לך", וקולי נחנק,

"אבל, אבל...", ובלעתי את רוקי,

"אבל לא הצלחתי", ואתה המשכת ללכת, פניך חתומים.

"כל-כך רציתי", המשכתי לדבר במהירות,

"ולמדתי על זה כל-כך הרבה,

על סבל, והתמודדות

ורע, ומטרה...", וכך המשכתי עוד ועוד,

יורה תורה, ותורות פילוסופיות.

ואתה הגברת את קצב הליכתך,

ואני נאלצתי כמעט לרדוף אחריך, ממשיך לדבר:

"...ואי-אפשר להבין הכל, והכל מכוון מלמעלה, ויהיה סוף טוב..."

ואתה נעצרת,

ואני כמעט נתקעתי בך, והשתתקתי.

והבטת בעיני, ואני עם דמעות בעיניים,

הסתכלתי בעיניך החודרות, ולחשתי:

"כל-כך רציתי לעזור לך, אבל פשוט לא הצלחתי"

ואתה שתקת,

והמשכת להביט בי,

ואז עיניך התמלאו בדמעות

ושנינו זרקנו את החבילות שלנו אל קרקע המציאות

והתחבקנו, ובכינו, ושתקנו

ולאחר מספר דקות של דממה מבורכת ומרגיעה

התנתקת, התכופפת אל החבילה שלך, עמסת אותה על כתפיך, נאנחת,

ופנית אלי:

"אתה יודע", וחיוך קטן התגנב אל שפתיך,

"הדרך עוד ארוכה"

ואני ניגבתי את הדמעות מעיני, הרמתי את החבילה שלי, וחייכתי בחזרה.

והמשכנו ללכת...