כ"ד באדר תשס"ה. 3 שנים לפיגוע בעצמונה (בעקבות הרב שג"ר).

"טוֹב לְהֹדוֹת לַה´, וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן.
 לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ, וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת"

חודשים רבים אחרי הפיגוע לא הצלחתי להתפלל "קבלת שבת". הייתי מנסה, מתחיל, עושה מאמץ להשתלב במילים ובמנגינות, לשיר עם הקהל, עם ר´ שלמה, אבל תמיד כשהייתי מגיע לפסוק: "שומר נפשות חסידיו, מיד רשעים יצילם" הייתי מפסיק, לא הייתי מסוגל להמשיך הלאה.

"עֲלֵי-עָשׂוֹר, וַעֲלֵי-נָבֶל, עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר.
 כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה´ בְּפָעֳלֶךָ, בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן"

וקבלת שבת זה הזמן הכי מיוחד בשבוע, הזמן אליו כל השבוע מתנקז. ההזדמנות להגיע לארמון, נקי, לבן, טהור, אחרי שכל השבוע היית ברחוב, בשוק, מתגולל בזוהמה. קבלת שבת זאת ההזדמנות לדבר איתו, ולא לבקש ממנו על היום-יום, על הבריאות, הגשמים, הגאולה, אלא לרננו ולהריע לו, לשבחו ולפארו. זה הזמן לעצום את העיניים, לפתוח את הפה והאזניים, להזיז את הרגליים ולזרום עם המילים והמנגינות. זה הזמן.

"מַה-גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה´, מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ.
אִישׁ-בַּעַר, לֹא יֵדָע, וּכְסִיל לֹא-יָבִין אֶת-זֹאת.
בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב, וַיָּצִיצוּ כָּל-פֹּעֲלֵי אָוֶן, לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי-עַד"

וכל השבוע, כל השנים, אני מסתכל מסביב, בחיים ובצבא, ורואה את כל הרשעים צומחים מולי, עולים מעלה-מעלה, מסתירים אותי משמש המרפא, סובכים אותי, משתרגים על חומותי, ופתאום נמוגים ונובלים, וככה שוב ושוב, ללא הרף, ואני מתאמץ בכל כוחותי ואמצעי ללחום בהם, לקצוץ אותם, שלא יסתירו את השושנה הלבנה, שלא יכסו את הכל בצל היאוש.

"וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם ה´.
 כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ, ה´,  כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ, יִתְפָּרְדוּ כָּל-פֹּעֲלֵי אָוֶן."
 

אבל עם השנים הדברים משתנים, מתמתנים, השמחה חוזרת ללב, התפילה חוזרת לסדרה, הנשמה יתרה, הפרחים פורחים שוב אחר הסתיו, מציצים מבין עלי השלכת האפורים.

" וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי, בַּלֹּתִי, בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן.

וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָי, בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי."

הכאב הגדול הוא כאב העקירה, החֶסֵר.

"אפיריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון"  - אלו אילנות נטועים שעקר אותם הקב"ה ושתל אותם במקום אחר וכו´ " ( זוהר, פרשת תרומה)

הם, כבר לא צומחים כאן יחד איתנו, הם הלכו לעולם שכולו טוב, שבו לגנו הנעול של דודי, לערוגות הבושם, שם הם מנעימים לו בקולותיהם, ומשעשעים אותו, ואנחנו נשארנו פה, בארץ ציה ועייף, עם בור בליבנו, ושקט מקפיא של עצבות ובדידות.

אבל, אבל בערבי שבתות, נפתח השער מעט, וממנו בוקעים קולות נהדרים ומוזרים, ואפשר להציץ מעט פנימה, להסתכל, לראות את כל העצים והעשבים מניבים ופורחים, ואת הנהרות המשקים אותם במים הזורמים

 "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה.
 שְׁתוּלִים בְּבֵית ה´, בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ"

ואם מתאמצים מעט להקשיב להם, להאזין לרינתם, לדבריהם, ניתן לשמוע את השירה העולה מעלה, את הד קולם הבוקע מן הערפל האופף את הגן, ומרחף לו על פני העולם בערבי שבתות

"עוֹד, יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה, דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ."

זהו קול גדול, אדיר וחזק, ששמחה וגם קצת דמעות מתערבבים בקרבו:

"לְהַגִּיד, כִּי יָשָׁר ה´, צוּרִי, וְלֹא עַוְלָתָה בּוֹ"

וכאן, זולגות שתי דמעות מן העיניים, אחת כנגד "זכור", ואחת כנגד "שמור".

וכולם מתקשטים בנשמות חדשות, כמו התחלת התפילה, לברך אותו בשמחה, בפנים מאירות.