אחר כך ישבנו על המרפסת. לבושים, אך ערומים למחצה. הנה. הגשתי לה עוד אחד מאותם שירים שאני נוהג לכתוב כשהדברים מתחילים לזוז. היא קוראת אותו בשקט ואחר כך מקריאה בקול. מדגישה עם קולה במקומות הנכונים. אז אני מתוסבך. אני אומר. את מבינה, כל חיי, בארון בגדים הסתתרתי. מתחת מיטה, בין המצעים, שם נסגרתי עוד בהיותי נפגע. לא היה שם אויר. גם לאחר שנפתח לו חריץ- הנשימה לרווחה התבצעה בקושי. מאליה, אבל בקושי. זה קשה להתאמץ לנשום. במיוחד כשהצפיה ממך לא תואמת את המציאות. מי שרוצה למצוא את "אני" האמיתי, שיחפש אותו בתוך ארון, מתחת מיטה או בתוך שמיכה. ונתתי לגימה.
אנחנו שותקים. אני משחיל את היד שלי אל מתחת לברך שלה. היא מרימה אליי מבט. הורמונים מחושבים. שקט שלפני סערה. איזה שקט. איה הסערה.
אני מנסה שוב. הפעם, קצת יותר גבוה. אין מבט. ושוב, השקט הזה. עזבי את הכל ונתמסר לערגה, אל עצמנו, אל אחר הצהריים המדהים הזה שנחת עלינו. בואי נתמסר לתשוקה. אך היא, מדפדפת לשיר הבא, ומבקשת הסבר. אני. מסביר.